This is a re-presentation of פרשת בהעלתך תשפ״א.
This week’s parsha includes the story of פסח שני.
ו ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא; ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא׃ ז ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם; למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במעדו בתוך בני ישראל׃ ח ויאמר אלהם משה; עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׃
The Sifrei notes that “לעשת הפסח” has two parts: offering the קרבן and eating it, and sees the complaint of the אנשים אשר היו טמאים as a halachic argument:
אמר להם: אין קדשים נאכלים בטומאה. אמרו לו: אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים.
פירוש, מדאמרו ”למה נגרע“, משמע שמשה אמר להם שהם לא יעשו הפסח, ובודאי טעמא קאמר להו משום טומאה, ואם כן איך אמרו ”למה נגרע“, דודאי טעמא רבה אית ביה שיגרע…אלא הכי פירושו: שאמרו יזרק הדם על טמאים ויאכל הבשר לטהורים.
אמרו לו יזרק הדם עלינו, כלומר בעדינו ובשמנו.
So, how do you resolve a halachic question? There is a halachic process; you look at similar cases and precedents and make a logical conclusion.
והדין נותן: ומה חטאת, שהיא קדשי קדשים, דמה נזרק על הטומאה ובשרה נאכל לטהורים, פסח, שהוא קדשים קלים, דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים.
But that’s not what Moshe does. Ibn Ezra points out that he goes, not to look up the answer, but to commune with הקב״ה.
עמדו: פתח אהל מועד.
עמדו ואשמעה: דע דבכל דברות שנדבר עמו היה מאהל מועד: (במדבר ז:פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ [וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת]. וכל היום היה יושב במחנה לויה סמוך למשכן, כמו שנאמר (במדבר ג:לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה [וְאַהֲרֹן וּבָנָיו], לכן בכל מקום לא היה חושש אם השואלים מאתו ילכו לפנים מן הקלעים, מקום עזרת ישראל, אבל כאן שהיו טמאים או טבולי יום, והיה חושש שמא ילכו אחריו לפנים מן הקלעים, ויתחייבו כרת, לכן אמר עמדו אצל הקלעים, ואני אכנס לפנים למשכן לשאול דבר ה׳. ולזה כיון הר׳ אבן עזרא שכתב עמדו פתח אהל מועד.
Basically, Moshe says, “I’m going to pop inside and see what G-d wants to do”. It is a very different model for determining רצון ה׳: the gemara distinguishes between the חכם model and the נביא model.
אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא! הכי קאמר אע״פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא.
R' Zadok says that when נבואה was widespread, then people didn’t bother looking for a פסק; they would just go to a נביא for an answer. And that meant that no one learned תורה שבעל פה.
לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הראה; כי לנביא היום יקרא לפנים הראה׃
[נביאים] אין יכולים להשיג רק מה שרצה השם יתברך להראות להם בנבואה. ואף על פי שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה לכלום כי זה השגה מסופקת…
…בזמן שהיה השראת שכינה בישראל לא היה נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היה אז כל ההנגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים…
…לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יכול חכם אחר לחלוק עליו…אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל ”חכם עדיף מנביא“…שהם מאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה׳…שיכול כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה; זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה חדשה באותו פרט.
But Moshe is different from any other נביא.
אמר להם לא שמעתי; עמדו ואשמעה, כאדם האומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו.
ה אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.
ו כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים—חוץ ממשה…
כל הנביאים, אין מתנבאים בכל עת שירצו. ומשה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר ”עמדו ואשמעה, מה יצווה ה׳ לכם“.
Not only does Moshe have נבואה to determine רצון ה׳ without using his own logic and intelligence, but that נבואה never fails.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל! א״ל (דברים ל:יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא…
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל? מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב״ה: לומר לך אי אפשר…תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ״כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
The midrash calls Moshe ילוד אשה, which occurs once in תנ״ך and emphasizes human frailty:
אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז׃
And with Moshe, it is consistently used to show how Moshe overcame that to achieve this level of superhuman קדושה:
והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה עד באו האהלה׃
והביטו אחרי משה: לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו.
(דברים לב:א) האזינו השמים ואדברה: אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כמלך שאומר לעבדיו: האזינו ושמעו לדברי!
However, it’s not all positive. The Meshech Chochma draws a shocking conclusion:
…איך צוה השם שיאמינו לעולם במשה? הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואין הידיעה מכרחת הבחירה, ושמא יבחר משה אחר זה חלילה להוסיף מדעתו! ועל כרחן שהשי״ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים.
…התכלית הוא הבחירה שבלא בחירה אין מעלה על האדם יותר מכל הנמצאים.
…רק שמשה שמצד עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימות היותר האפשרי לכן זכה שיבטל ממנו הבחירה…([בני ישראל במעמד הר סיני] הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם שע״ז נאמר כפה עליהם הר כגיגית שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה)…(דברים ה:כז-כח) [לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם׃] וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. שזהו שאצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו והשגתו צלולה ובהירה ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה ומטעם זה פירש מן האשה…
Moshe achieved the highest spiritual level that a human being can achieve. After that, there was nothing to strive for, nothing to accomplish.
ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר כיון שלא מצד עמלם והכנתם…וזה שאמר ”שובו לכם לאהליכם“; היינו לבחירה ולכוחות הגוף המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו״ב.
The very fact that we are left to figure things out on our own, that we cannot go to ה׳ at any moment to ask what to do, means that we are always able to strive higher and earn our eternal reward.
הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.
ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.