At the end of this week's parsha (last week's for those in Israel), we have the story of Miriam's צרעת and Moshe's prayer for her: {:he} >ויצעק משה אל ה׳ לאמר; א־ל נא רפא נא לה׃ --במדבר יב:יג That is a very short prayer. Maybe too short. As a gabbai, I am happy to see that people have been complaining about the chazzan for thousands of years: {:he} > תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה (דברים ט:כה): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וגו׳! > שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב: ”א־ל נא רפא נא לה“! --ברכות לד,א {:he} >יש שעה לקצר ויש שעה להאריך. --ספרי במדבר קה ---- But even with this very short prayer, Rashi notes the repetition of the word נא: {:he} >שמעו נא דברי: אין נא אלא לשון בקשה. --רש״י, במדבר יב:ו {:he} >אל נא רפא נא לה: בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים וא״כ יבקש שאלותיו. --רש״י, במדבר יב:יג But נא doesn't only mean "please"; it can also be translated "now": {:he} >ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי; על כן קרא שמו אדום׃ --בראשית כה:ל And that's how Onkelos translates it: {:he} >וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְּהֵי אָנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ אֱדוֹם׃ --תרגום אונקלוס, בראשית כה:ל In fact, Onkelos almost always translates נא as כְעַן, "now", even when "please" might seem more appropriate: {:he} >אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו׃ --במדבר יב:יב {:he} >לָא כְעַן תִּתְרַחַק דָּא מִבֵּינָנָא אֲרֵי אֲחָתָנָא הִיא צַלִּי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דִּי בַהּ וְיִתַּסִּי׃ --תרגום אונקלוס, במדבר יב:יב (There is one exception, which I cannot explain: (בראשית יט:יח) ויאמר לוט אלהם; אל נא אדנ־י: וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן יְיָ.) In general, Onkelos only translates נא as בְּבָעוּ, "please" if the word appears twice in the same phrase: {:he} >ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי; כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני׃ --בראשית לג:י {:he} >וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי׃ --תרגום אונקלוס, בראשית לג:י And that is how he translates נא here: {:he} >וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר אֱלָקָא בְּבָעוּ אַסֵּי כְעַן יָתָהּ׃ --תרגום אונקלוס, במדבר יב:יג And Artscroll, going against their stated method of translation, sides with Onkelos against Rashi: >Moses cried out to Hashem, saying: "Please, G-d, heal her now". --Artscroll Chumash, Numbers 12:13 And most other מפרשים agree: {:he} >א־ל: אתה שיש הגבורה בידך עתה רפא עתה לה. --אבן עזרא, במדבר יב:יג {:he} >א־ל נא רפא נא לה: בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה. --ספורנו, במדבר יב:יג ---- What does נא, "now", mean? Even Rashi sees the urgency in Moshe's prayer, in the word לאמר: {:he} >[ויצעק משה אל ה׳] לאמר. מה ת"ל? אמר לו: השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו... --רש״י, במדבר יב:יג The midrash {:he} >באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר: איני זז מכאן עד שתרפא מרים אחותי, שנאמר: א־ל נא רפא נא לה. --אבות דרבי נתן ט:ב {:he} >אמר משה: ריבונו של עולם, כבר עשית אותי רופא. אם אתה מרפא אותה, הרי מוטב. ואם לאו--מרפא אני אותה…אמר ר' אבא בר כהנא: למה הדבר דומה? לתלמידו של רופא שעלת מְלַנְיָא באחותו והביא אותה אצל רבו. אמר אותו תלמיד לרבו: מָרִי, כבר למדת אותי כל סדרן של רפואות. אם אתה מרפא אותה, הרי יפה. ואם לאו--הרי אני מרפא אותה. כך אמר משה: רבש"ע, כבר למדת אותי *כל סדרן של נגעים*. אם אתה מרפא אותה--הרי יפה. ואם לאו--הרי אני מרפא אותה. --דברים רבה ו:יג This sounds like an incredible amoutn of chutzpah but I think that Moshe is saying ה׳ had already given the laws of צרעת. There is a procedure. Moshe needs to know if this case of צרעת, that was so obviously miraculous, והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג, should be treated differently. {:he} >אמנם חלילה לי להרהר אחר משה שיהיה במקצת מטיח כלפי מעלה. על כן נלע"ד דהענין הוא, משה ביקש מהקב"ה שיאמר לו פירוש הנבואה הקדומה, כי היה לו ספק בביאורה, ורצה ללמוד להבינה היטב. --שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ואתחנן, דרך חיים ז׳ ---- And if it to be treated as צרעת, then it is a time to act, not a time to pray. {:he} >מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהו ישראל אומרים: אחותו היא נתונה בצרה, והוא עומד ומרבה בתפלה. --ספרי במדבר קה It's the same lesson as at קריעת ים סוף: {:he} >טו ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי; דבר אל בני ישראל ויסעו׃ טז ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו; ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה׃ --שמות פרק יד {:he} >באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?! אמר לפניו: רבונו של עולם! ומה בידי לעשות? אמר לו: ”דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו׳“. --סוטה לז,א And that lesson teaches us something about the nature of prayer. Prayer doesn't change *G-d's* mind, it changes *ours*. {:he} >מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה...וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם... > שאין התפלה מועילה, וזהו אמרו ומה נועיל כי נפגע בו, וזה להיותם חושבים שאחר שנגזר על האדם דבר מה אי אפשר שיתבטל בשום צד... > וזה הדעת אינו נכון, שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע טוב מעצמו... וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע. > ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה...*להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה*...אם תכין לבך להתפלל ולתקן מעשיך אין ספק שעל ידי התפלה וכשרון המעשה תמלט מן הצרות הללו. ומזה יתבאר שהתפלה וכשרון המעשה מועיל לבטל הגזרה בכל עת, וכן אמרו רבותינו ז״ל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. --ספר העקרים ד:יח And that is the difference between a תפילה קצרה and a תפילה ארוכה. {:he} >ערך התפילה מתגלה הוא בשנים. האחד להרים את השגתו ותכונתו...ולזה צריך אריכות מרובה כערך שנוי תנועות שנמשך בהדרגה...והשני, שאחרי כבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדבור של התפילה להוציא אל הפעל את הנעשה בנפש פנימה, ולזה אין צריך אריכות כלל, כי בדבור אחד יוצא אל הפעל המון רגשות. על כן בה הקיצור בתפילה במקום הצורך של שמוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפעל את המוכן כבר. --עולת ראיה, עניני תפילה, דרכי פעולת התפלה ג׳ תפילה is important; ה׳ wants to hear us express our needs. But that doesn't require אריכות מרובה; He already knows what we need. Sometimes *we* need the אריכות מרובה to reach the point that we deserve the things that we are asking for. Once we are at that point, a תפילה קצרה is appropriate, and then all that remains if for us to fulfill our responsibilities.