The last two thirds of this week’s parsha describes, in great detail, the gifts of the נשיאים for the inauguration of the משכן.
פח וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים אילם ששים עתדים ששים כבשים בני שנה ששים; זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו׃ פט ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים; וידבר אליו׃
What does that last pasuk add? We know that ה׳ spoke to Moshe from מבין שני הכרבים:
ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל׃
ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
The midrash is bothered that these psukim seem to contradict each other:
ובבא משה אל אהל מועד: למה נאמר? לפי שהוא אומר ”וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר“ שומע אני מאהל מועד ממש, ת״ל ”ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת“. אי אפשר לומר מאהל מועד שכבר נאמר מעל הכפורת ואי אפשר מעל הכפורת שכבר נאמר מאהל מועד. כיצד יתקימו שני כתובים? זו מדה בתורה, שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה את זה, יתקימו במקומם עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם…
I like the comment that סותרים זה את זה, יתקימו במקומם:
פון א קאשא שתרבט מענטשן ניט.
Now, you could argue that מבין שני הכרבים is just specifying where in the אהל מועד Moshe heard ה׳, but the midrash says we learn something from our pasuk:
שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה את זה, יתקימו במקומם עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם.ומה ת״ל? ”ובבא משה אל אהל מועד“: מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.
The Voice of G-d comes from מבין שני הכרבים, but Moshe doesn’t get to go there, into the קודש הקדשים. He stays in the outer chamber.
הכתוב הזה מורה שמשה לא היה נכנס מבין לפרוכת אל קדש הקדשים כי הוא היה בא בלבד אל אהל מועד ושם היה שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים מעל הכפורת מבין שני הכרובים; לא שיכנס משה רבינו שמה ולא שיעמוד לפני הכפורת אשר על הארון לשמוע את הקול.
This seems like a demotion from Moshe’s previous status. Before the משכן was completed, Moshe could enter the אוהל מועד at any time:
ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד; והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה׃…ט והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל; ודבר עם משה׃…יא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו; ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׃
But once it is built, ויקרא אל משה. Moshe needs to be invited:
ויקרא אל משה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה.
And our pasuk points this out as well. There is no sense of פנים אל פנים, but וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו. The Voice as it were is talking to itself, and Moshe overhears it from behind the curtain.
מדבר: כמו מִתְדַּבֵּר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו.
We talked about this in פרשת ויקרא תש״פ. It wasn’t so much a demotion as a change of role. Moshe now had to become משה רבינו, the rebbe of כלל ישראל, and had to be more on their level to be able to communicate with them.
לאמר: צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם׃
וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר; אלי היה הדיבור.
דברי כבושין מה הן? ואמר כדברים הללו שהן ממשיכין את לבם ומקרבן לאהבתו ית׳ שבכל פעם שהיה מדבר השם עם משה היה מצוהו לפייס את לבן בדברי כבושין.
Moshe had to tell them דברי כבושים (Silberman translates as “words that will bring them to a subdued frame of mind”; Metsudah translates “sobering words”).
סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו.
הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה, ”וירא האלקים את שקם ואת תעניתם“, אלא (יונה ג) וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה.
The sobering message is that the people now have a role; they are the recipients of ה׳'s message. It’s not just Moshe going up the mountain with the people left behind.
Ibn Ezra says our pasuk is here because this represents the culmination of ויקרא אל משה. Moshe’s new conversation with הקב״ה doesn’t start until after the נשיאים, representing the people, bring their gifts.
ובבא משה: יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה.
There’s something odd about these gifts: they are all wrong.
ג ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד; ויקריבו אותם לפני המשכן׃ ד ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃ ה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד; ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו׃
Moshe doesn’t want to take the offerings of the נשיאים, because there are rules about what one can bring to the מקדש.
יד כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת׃ טו פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעלה׃ טז שעיר עזים אחד לחטאת׃
זה קרבן: זה מביא [קטורת] נדבה ואין היחיד מביא נדבה. זה קרבן: זה מביא חטאת שלא על חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא על חטא. [ביום השביעי נשיא לבני אפרים]: זה דוחה את השבת…ואין היחיד דוחה את השבת…
ת״ר זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה.
ויקריבו אותם לפני המשכן: מלמד שהביאום ומסרום לצבור. באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם עד שנאמרה לו מפי הגבורה: ”קח מאתם“…תני רב הושעיה: אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, צא ואמר להם דברי כבושים ודברי נחמות; קח מאתם! באותה שעה היה משה מתירא ואומר, תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקדש ושרתה על הנשיאים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אלו להם הייתי אומר שיביאו, לך הייתי אומר שתאמר להם. אלא קח מאתם, מאתם היה הדבר, הא הסכימה דעתם לדעת העליונה.
Note that expression: אמר להם דברי כבושים. It is a “sobering message” that their gifts were accepted. The Ramban learns that the נשיאים were the source of a new mitzvah, to have a “חנוכת הבית” that involves a הוראת שעה, a violation of the usual rules.
סלת בלולה בשמן למנחה חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן…
והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים, וצוה ”נשיא אחד ליום יקריבו“. ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח…והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (במדבר פרק ט) ופרשת בני יוסף (במדבר פרק לו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות.
(The Rambam in הלכות מעשה הקרבנות פרק ב uses this idea to explain the קרבנות offered by Ezra in בית שני, and in Yechezkel about the future בית המקדש)
Rav Hutner connects this to a verse in שיר השירים:
באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי; אכלו רעים שתו ושכרו דודים׃
ואימת שרת שכינה עליה? ביום שהוקם המשכן, שנאמר (במדבר ז:א): וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
באתי לגני: בימי חנוכת הבית.
אריתי: ”לקטתי“ והוא לשון משנה…ונאמר על שם הקטורת שהקטירו קטורת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות. ועל כן נאמר ”אכלתי יערי עם דבשי“ יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנאמר (שמואל א יד:כז) בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ…ומוצצין הדבש ומשליכין העץ, ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש, את שאינו ראוי עם הראוי: קטרת נדבה וכן שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבת נדבה ואני קבלתים בו ביום.
Whether you translate יערי עם דבשי as “honeycomb with the honey” or “branch with the fruit”, the message is that מרוב חיבה, out of the overwhelming exuberance that the נשיאים had to be part of the חנוכת הבית, they offered things that aren’t on the usual list. And ה׳ accepted them. I would liken this to being so hungry that you eat the stick with the lollipop, just to get every bit.
מה הוא החידוש שאנו למדים מכאן?…אחד מסוגי החיבה, היא אותה החיבה המיוחדת לשעה ראשונה ולהתחלת ההשראה. ובזה אנו למדים מדברי חכמים הנ״ל, שכך הוא דינה של חיבה זו של התחלת ההשראה, שהיא באה בנרתק זה של אכילת האינו ראוי עם הראוי. במילואים דמשכן נתקיים ענין זה, ע״י הקטרת דיחיד שהיתה שם. שכן קטרת זו איננה ראויה לאכילה מפני שהיא כנגד הדין, שאין קטרת באה ביחיד. יערי עם דבשי, מורי עם בשמי.
And it’s only after that, after the חנכת המזבח אחרי המשח אתו, where בני ישראל demonstrate their love for being part of the מקדש, that Moshe is called into the משכן to begin his role as משה רבינו.