This shiur is based on Rav Yehudah Copperman’s חלקו של אהרון בקבלת המצוות מפי הקב״ה from קדושת פשוטו של מקרא.
After Moshe warns Pharaoh about מכת בכורות, the text summarizes the מכות:
ח וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא; ויצא מעם פרעה בחרי אף׃
ט ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים׃ י ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה; ויחזק ה׳ את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו׃
Why add that last line? We’ve been paying attention for the past 2 weeks; we haven’t missed המפתים האלה!
משה ואהרן עשו וגו׳: כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה שלאחריה.
The next פרשה is the mitzvah of the קרבן פסח:
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר׃
And Rashi explains that Aharon was part of that mitzvah:
יאמר ה׳ אל משה ואל אהרן: בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור.
The problem is that this doesn’t seem to be true. ה׳ only gave the mitzvot to Moshe:
ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
אליו: למעט את אהרן; ר׳ יהודה אומר י״ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י״ג מעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן.
In other words, ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן doesn’t mean ה׳ spoke to Aharon; it means ה׳ spoke to Moshe who spoke to Aharon, and together they spoke to בני ישראל. The Taz is very bothered by this:
אם כן לאיזה צורך נמשך אהרן עם משה בפסיקים הנ״ל? דשותפו בשביל שיהיה שותפו לשליחות לישראל; כ״כ הרא״ם. ואין זה מספיק דמ״מ יש ח״ו שקר בלשון התורה שאמרה שהיה הדבור למשה ולאהרן!
So the Taz says that ויאמר ה׳…אל אהרן must mean that Aharon got some kind of divine message:
וצ״ל דכבר ידוע שיש חילוק בין נביאה לרוח הקודש. ומדרגת הנבואה היא מעלת יותר גבוה ממעלת רוח הקודש…והנה במקומות שנזכר אהרן עם משה היה הענין שאהרן ראה כן ברוח הקודש אלא שמשת היתה לו מעלת נבואה, אבל מ״מ היו שניהם בכלל יודעי דברי ה׳ אלא שהידיעה של משה יותר חשיבה מידיעת אהרן. דבר זה לומדים מכח הי״ג מיעוטים שמניא רש״י קצת מהם.
This idea, that a נביא may get a message about another נביא's נבואה, affects the halacha:
הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי? מאן מתרי ביה? אמר אביי: חבריה נביאי. מנא ידעי? אמר אביי: דכתיב (עמוס ג:ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָ־י [אלוקים] דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ [אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים].
ה׳ may allow other נביאים to be witnesses, to “hear” the message given to a נביא. And that, in fact, is why we accept the laws of the Torah: we were witnesses at מעמד הר סיני:
ב ובמה האמינו בו [במשה] במעמד הר סיניי?…הוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים; משה משה לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר (דברים ה:ד) ”פנים בפנים דיבר ה׳ עימכם“ ונאמר (דברים ה:ג) ”לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת“ .
ג ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר (שמות יט ט) ”הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם“ ; מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
Sforno says that Aharon’s reward for his מסירת נפש in participating in the מכות was to be part of the continuation of those מופתים; the laws of פסח will be the permanent record of their efforts.
אמר שבהיות שהא־ל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה…כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו (שמות י:ב) ”וידעתם כי אני ה׳“. והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר הא־ל יתברך להעניש את המצרים…וכל זה בזבח הפסח, כאמרו (שמות יב:יב-יג) ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם.
המתחיל במצווה אומרים לו גמור.
But there is another side of this, giving the first mitzvah to Moshe, with Aharon as the “witness”. Aharon had been a נביא long before this:
ויבא איש אלקים אל עלי; ויאמר אליו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה׃
הנגלה נגליתי אל בית אביך: מכאן שנתנבא אהרן במצרים. ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (יחזקאל כ ז): וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ.
But from here on, Aharon will not act as a נביא; he will not bring the divine message to בני ישראל. He will become the כהן, which in part involves the עבודה, but also involves being the keeper of the עדות (the לוחות and the first ספר תורה). The כהנים were the witnesses to the Torah:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳; וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
Which is why the כהנים were involved in teaching Torah:
ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה׃
…י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל*; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ׃*
And in judgment:
ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃
ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃
י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃
יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃
אם יפלא מבית דין שבעיר דבר הקשור לנוסח המקרא—”ובאת אל
הכהנים הלוים“, שהם מופקדים על שמירת תורה שבכתב והוראתה [ראה דברים לא:ט] והם יבררו את
הנוסח המדויק על פי הספר המונח בעזרה. וראה מלכים ב כב:ח, וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה׳…
וראה בבלי חגיגה יא,א: ”אי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי“, ומובן
מפני מה גזרה התורה שדוקא כהנים רואים נגעים…ואם יפלא מדייני העיר דבר הקשור
לתורה שבע״פ, עליהם לפנות ”ואל השפט אשר יהיה בימים ההם“, היינו אל בית הדין הגדול.
The אמירה to Aharon in this parasha is the beginning of his role as the keeper of the עדות for the future.