I’m going to take the easy way out today and take most of what I’m going to say from Rabbi Shulman’s last Shabbat Hagadol Drash. The parasha describes how Pesach is to be observed in future years:
כא ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם: משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח׃
כב ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף; ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר׃
כג ועבר ה׳ לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת; ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף׃
כד ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם׃
כה והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה׳ לכם כאשר דבר; ושמרתם את העבדה הזאת׃
כו והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם׃
כז ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל; ויקד העם וישתחוו׃
It all sounds very nice, but חז״ל saw in the children’s comment a negative side:
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם—וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי—וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה׳ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל—אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
There is more to say about the Four Sons than can ever be said, but there are a few questions that I would like to address: First, why do we interpret the “wicked” son’s answer as “wicked”? Second, what does הַקְהֵה אֶת שִנָּיו means? Third, why does the בעל ההגדה supply a different answer from the one given in the text; why does he recycle the answer given for the שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל?
Let’s look at the other sons in the text:
כ כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם׃
כא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים; ויציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה׃
כב ויתן ה׳ אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו׃
כג ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו׃
כד ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה׃
כה וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו׃
יא והיה כי יבאך ה׳ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך׃
יב והעברת כל פטר רחם לה׳; וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳׃
יג וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה׃
יד והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת: ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים׃
טו ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה׳ כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה; על כן אני זבח לה׳ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה׃
ה והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש; ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה׃
ו שבעת ימים תאכל מצת; וביום השביעי חג לה׳׃
ז מצות יאכל את שבעת הימים; ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך׃
ח והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים׃
The רָשָׁע's answer certainly seems sarcastic, as opposed to the more nuanced מה העדת והחקים והמשפטים of the חָכָם. More than that, we can see subtle differences in how the Torah presents the רָשָׁע compared to the other two sons who ask questions. First, the רָשָׁע doesn’t ask. The other two use the verb ישאלך; the רָשָׁע uses יאמרו. He isn’t really asking; he’s trying to make a point. The other two ask מחר; the רָשָׁע doesn’t. The implication (that I cannot remember where I read) is that the other two have the attitude of נעשה ונשמע, of being willing to serve even without understanding the reason why. The כלי יקר points out that the רָשָׁע is asking in the plural:
עוד קשה שבכ״מ קרא הבנים בלשון יחיד כי להלן נאמר (יג. ח) והגדת לבנך, ובבן התם אמר (שם יד) והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת. ובבן החכם נאמר בפר׳ ואתחנן (ו:כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. וכאן אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם לשון רבים. אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת הש״י, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר ושמרתם את העבודה הזאת תשמרו אותה שלא תהרס, ואח״כ ביאר באיזו זמן צריכה העבודה שימור, על זה אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ר״ל והיה צורך זה השימור באותו זמן כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג מה העבודה הזאת לכם כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה כדי להשביתם ממלאכת עבודת ה׳, ועל אותו זמן אמר ושמרתם את העבודה, כי אז היא צריכה שימור ביותר לעמוד כנגד המלעיגים, ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך כי בטלה דעתו אצל כל אדם
So we can see the רָשָׁע's comments as negative. But our response is not to exclude him:
Notice, however, that the wicked son is at the Seder! We do not exclude him or reject him personally. Only discussion is avoided, since discussion has no point. The inclusion of the wicked son at the Seder expresses our conviction that no Jew is ever irretrievably lost. We hope our stern response will shake his proud self-confidence to the point where real discussion becomes possible.
What does הַקְהֵה אֶת שִנָּיו mean? It is often translated as “blunt”, as in (קוהלת י:י) אם קהה הברזל, ”if the axe is blunted“; as though to say you should reduce the impact of his “biting” remarks. And that is the modern Hebrew meaning. But that is not how הקהת שינים is used in תנ״ך:
כו הנה ימים באים נאם ה׳; וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה׃
כז והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרעף כן אשקד עליהם לבנות ולנטע נאם ה׳׃
כח בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה׃
כט כי אם איש בעונו ימותף כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו׃
ל הנה ימים באים נאם ה׳; וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה׃
לא לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים; אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה׳׃
לב כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה׳ נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה; והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם׃
Thus תקהינה שניו has the sense that the the guilty would feel the effects of their actions. In the הגדה, it is a matter of turning the רשע's words on himself. The response of לי ולא לו is not inherent in our answer:
ודעת בעל ההגדה שפסוק והגדת לבנך הוא תשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול…כך ביאור הענין לפי שדיוק זה לי ולא לו אינו מובן מלשון לי, והדיוק תלוי בדעת הבן היושב לפניו כי אם זה הבן השותק רשע הוא והעבודה אינה נחשבת לכלום בעיניו אז שפיר מדויק לי ולא לו, לפי שאומר לו שבעבור עבודה זו עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים כל הגדולות וכל הנוראות, ומשמע מזה שאילו לא הייתי מתעסק בעבודה זו עדיין לא הייתי נגאל…אבל הדיוק בא מדעת הבן אם הוא מאמין בעבודה זו שיש בה ממש או לא, כי אם אינו מאמין בה אז ודאי לא היה מתעסק בה אילו היה שם, ואז בהכרח לא היה נגאל
The halacha of והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים applies to all children, no matter what their attitude. We tell all our children the story of the Exodus with בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים; the שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל simply has no other questions, so that is all we need to say. To the רשע, we give this answer as well. If he wishes to exclude himself from עשה ה׳ לי, we can tell him אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל. But what of the answer that the Torah supplies? The כלי יקר gives a number of explanations, but prefers:
פסוק ואמרתם זבח פסח וגו׳ אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה כי היה לו לומר ואמרתם אליהם זבח פסח הוא, כדרך שהזכיר בתשובת כל הבנים והגדת לבנך, ואמרת אליו, ולמה שינה כאן וכתב ואמרתם זבח פסח ולא פירש למי יאמר
It our statement to ourselves, to reinforce our conviction in the face of the mocking of the רשע. It is in fact a separate mitzvah:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה׳, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ.
There’s an interesting twist on this from the ירושלמי, where רבי חייא (second century CE) brings his own version of the רשע:
בן רשע מהו אומר (שמות יב) מה העבודה הזאת לכם? מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה? מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו (שם) בעבור זה עשה ה׳ לי: לי עשה; לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם.
זה שנקרא לחבירו אדם כשר אותו האיש שהוא כנוי לישו הנוצרי כמה גדול עונשו.
רבי חייא lived at a time when Christianity was gaining popularity and his comment to the רשע treats him as an adherent of the new religion, which declared that the “ceremonial law” of the Torah was superseded by the new revelation. There’s a hint in our version as well; the phrase תקהינה שניו appears right before ירמיהו's prophecy of הנה ימים באים נאם ה׳; וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. But the real ברית חדשה comes with נתתי את תורתי בקרבם; one cannot separate the “moral law” from the “ceremonial law”. All of בני ישראל have to participate together in the קרבן פסח; to exclude oneself from that is to be כּוֹפֵר בְּעִקָּר.