Kavanot: פרשת אמור תש״פ

א ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו׃ ב כי אם לשארו הקרב אליו; לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו׃ …ה לא יקרחה (יקרחו) קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו; ובבשרם לא ישרטו שרטת׃ ו קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם; כי את אשי ה׳ לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש׃ ז אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו; כי קדש הוא לאלקיו׃ ח וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב; קדש יהיה לך כי קדוש אני ה׳ מקדשכם׃

Following Abarbanel’s general introduction, when we focus on the early parshiyyot of the book, we tend to think of Vayikra as oriented to the priests. By the time we reach Kedoshim, it seems evident that the center of gravity has shifted decisively to the entire people of Israel. Thus it seems odd that Emor follows Kedoshim, returning, as it were, to the special status of the priests. If the order had been the opposite, we would have said that the Torah began by singling out the priests as holy, and then “democratically,” so to speak, bestowed holiness on the entire nation…

Compound this with another difficulty. In Ch. 21, Moses is told to speak to the kohanim. One would expect the speech to address the priests in the second person. Instead, the message is reported as an indirect discourse in which the kohanim are referred to in the third person…When the Torah eventually uses the second person, the addressee is not the priest, but the community of Israel: “And you shall sanctify him…” From a grammatical point of view, Moses is not speaking to the priests, but about them.

[T]he movement from Kedoshim to Emor exhibits the sanctity of the priests as a facet of the sanctity of Israel…[T]he Torah begins with the idea that the entire nation is intended to be a “kingdom of priests and a holy nation” (Shemot 19:6). The priesthood is a group that is selected from among the people to perform specific functions in the service of G-d, and whose role is fully defined only in the aftermath of the Golden Calf, a failure that crucially redefined the relationship of G-d and His people.

טו והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני; ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאם אדנ־י ה׳׃ טז המה יבאו אל מקדשי והמה יקרבו אל שלחני לשרתני; ושמרו את משמרתי׃ יז והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו; ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה׃ …יט ובצאתם אל החצר החיצונה אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתם בם והניחו אותם בלשכת הקדש; ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם׃ כ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו; כסום יכסמו את ראשיהם׃ …כב ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים; כי אם בתולת מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו׃

אם נתבונן בפרטי הלכות, ישנם כמה נקודות השונות מן ההלכה שבתורה, והם מעוררים תמיהה. בכך, הם מצטרפים לפרטים נוספים בפרקים הסמוכים להן, כדוגמת קרבנות חודש ניסן שפגשנו בהפטרת פרשת החדש, שאף הם שותפים לבעייתיות זו.

אמר רב ברם: זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו. שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג׳ מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן.

לצערנו, חז״ל לא פירטו לנו מה היו פתרונותיו של חנניה ולא נותרו בידינו אלא ניסיונותיהם של הפרשנים לפענח את הרז הנ״ל.

כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף; בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם׃

ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש; והניחם שם׃

י והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם׃ …יג והוא אשה בבתוליה יקח׃ יד אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח; כי אם בתולה מעמיו יקח אשה׃

והנה לפי מה דקיי״ל להלכה שהאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים והיה משונה מן האבנט של כהן גדול ביוה״כ שהיה של בוץ, הודיעו שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכהן גדול, כי יהיו כממוצעים בין מדרגת הכהן גדול ובין מדרגת הכהן הדיוט, עד שבגדיהם יהיו של בוץ כבגדי כהן גדול בעת שנכנס לפני ולפנים.

סיכומו של דבר, יחזקאל מנבא על ”שִׁדְרוּג“ הכוהנים מכוהנים הדיוטות למעמד הקרוב לכהונה גדולה. בנקודה זו, הצעתו של המלבי״ם נראית מְשַׁכְנַעַת.

שחידש דברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב גם אפשר שחידש דברים שהם לעתיד לתוספת קדושה.

ניתן, כמובן, ללכת בעקבות הרד״ק ולדבר על כך שתהיה תוספת קדושה לעתיד לבא, ועל כן הדרישות מאת הכוהנים יהיו גבוהות יותר. ואולם, נראה שאין מדובר רק בתולדה ממצב של תוספת קדושה אלא שזה גופא חלק ממגמת הנבואה, והיא לנחם אותם ולבשר לישראל שיוכלו להתקדש ולהתעלות כשהבית ייבנה מחדש. להבנת העניין, עלינו להבין את הספק המְכַרְסֵם בלב העם בעקבות החורבן, והוא שמא לא ניתן יהיה לחזור ולחדש את אהבת הנעורים שבין ישראל לאביהם שבשמים ושאף אם יבנה המקדש, לעולם לא תהיה בו השראת שכינה כבעבר. ולאו מילתא זוטרתא היא; בל נשכח שזהו בדיוק המצב המתואר ע״י חז״ל מבחינת היחס שבין בית ראשון לבית שני. למרות שבית שני נבנה והעבודה חזרה לציון, הרי שהשראת השכינה שהיתה בבית ראשון לא התקיימה בבית שני…זוהי השאלה שיחזקאל מנסה להתמודד אתה בבואו לנבא על בנין הבית העתידי, ובשורתו לעם היא החזרת עטרה לישנה.