Kavanot: פרשת אחרי מות־קדושים תש״פ

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; אני ה׳ אלקיכם׃ ג כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו; וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו׃ ד את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם; אני ה׳ אלקיכם׃

כמעשה ארץ מצרים: מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל.

כמעשה ארץ מצרים: וראיתם מעשיהם וענינם אל תעשו שענינם רע וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. ותלמדו ותראו את ענינם לא תעשו, כי אף הם מאוסים בעיני, ואם תעשו כמעשיהם מה הועלתי במה שהחלפתי בכם; והוא הדין לשאר אומות העולם, אבל על אותם שהם רואים ויודעים ויש לחוש פן ירגילו לעשות כן.

כו ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה; האזרח והגר הגר בתוככם׃ כז כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם; ותטמא הארץ׃ כח ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם׃

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו: זו היא הפתיחה לפרשת עריות. סיומא דפרשה זו הוא ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. הנה באזהרה של הפתיחה הוזכרו שניהם גם ארץ מצרים וגם ארץ כנען, ואילו בהעונש של הסיום הושמטה לגמרי ארץ מצרים, ואין כאן אלא הדימוי לעונשם של יושבי הארץ אשר לפניכם, שהוא הקאת הארץ.

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני: למה נאמר? לפי שנאמר ”אנכי ה׳ אלקיך“. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות! אמר להם: כשיקבלו את מלכותי—אגזור עליהם; שאם מלכותי לא יקבלו—גזרותי לא יקבלו! כך אמר המקום לישראל: ”אנכי ה׳ אלקיך… לא יהיה לך“: אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו: כן. וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי.

והנה שני דברים אירעו להם לישראל: נגאלו מן הגלות, וירשו את ארץ הכנען…רואים אנו בזה כי אף על פי שבשעת התהוות הדברים נמצאה דרגת-בינתיים בין הגאולה מן הגלות ובין הכניסה אל הארץ, מכל מקום לאחר שנכנסו לארץ, אין מקום בזה לדרגת-בינתיים, והשיבה אל הגלות נכללת היא בכללה של הקאת הארץ…הפסד מדרגת קדושת הארץ כוללת בתוכה חזרה אל מצב שעבוד זרים. אמנם, הכניסה לארץ היתה מן המדבר; אבל כשהארץ מקיאה אין היא מקיאה חזרה אל המדבר אלא שהוא מקיאה אל ארץ העמים. ועל כן הפתיחה דפרשת עריות בכלל הסיום הוא, דעונש הקאת הארץ מתיחס הוא אף אל האזהרה של כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, כשם שהוא מתיחס אל האזהרה של כמעשה ארץ כנען לא תעשו.

והרי זה דוגמת מצב האירוסין בקניני אישות. שאף על פי שבין מדרגת פנויה ברשות עצמה ובין מדרגת הנשואה בבית הבעל, ישנה מדרגה של האירוסין; מכל מקום לא יתכן כי לאחר הנישואין תתגרש רק מן המדרגה הנוספת של נשואה בבית בעלה, ותשאר במדרגת ארוסה כמו שהיתה לפני שנכנסה לביתו של הבעל…והיינו משום שאף על פי שהנשואין והאירוסין שתי מדרגות הן, מכל מקום אין זה אלא בנוגע להתהוות הנשואין, אבל לאחר הנשואין הרי מדרגת האירוסין נכללת היא במדרגת הנשואין, ושוב אי אפשר להפריד ביניהן, וביטול הנשואין כולל בתוכו גם את ביטול האירוסין, וכן הוא בהתכללות הפתיחה דפרשת עריות בסיומא של פרשה זו.

והנה מתורתם של קדושי עליון למדנו כי כל דברי תורה נוגעים הם בכל הדורות ובכל הזמנים…הרי כל הענינים השייכים בכלליות הקדושה של כנסת ישראל בצורה כלליות יש להם קוים מקבילים בעבודת השם של כל יחיד בצורה פרטית. וברור הוא, איפוא, כי אף על פי שהקאת הארץ ופגימת מדרגת יציאת מצרים, הן הן תהלוכותיה של כנסת ישראל בכלליות קדושתה, מכל מקום יש להן לתהלוכות הללו קוים מקבילים בנפש היחיד בפרטיות קדושתה.

(משלי ב:יט) כָּל בָּאֶיהָ [ביאור שטיינזלץ: ומבינים חכמים כי ”אשה“ זו היא המינות] לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים׃ וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו? ה״ק: ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים…

הנה כלל בידינו, ”פתחו כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם“, דהיינו שע״י התחלתנו נוכל לזכות להשפעה רוחנית לתוך לבנו ממש. וכן בתשובה יש ענין ”שובו אלי ואשובה אליכם“, דהיינו שהשי״ת משפיע ללב השב את אור התשובה הגמורה. וזהו שבעל תשובה מעורר בצדקו את צדק שלמעלה…אבל זה שייך רק כשתשובתו—יראתו—פנימית היא, קשורה למעלה, משא״כ כשרבוי החטאים דחו את היראה מלבו עד כי נפסק הקשר ח״ו, אז תשובתו חיצונית היא ואינה מעוררת את אור התשובה שלמעלה להאיר בו.

ומעבירה לא? והתניא אמרו עליו על ר״א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה; נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה…

אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר״א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. והא הכא בעבירה הוה, ומית! התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא.

ואם באנו לצייר הבנה זו בתמונה חושית, אז עלינו להעלות את התמונה הזו מתוך ענינו של העול הממשי הנתון על גביו של החורש. העול נתון הוא על גביו של החורש בכדי שעל ידו של העול תמשך המחרשה אחריו. אם החורש אינו זז ממקומו ומסרב למשוך בעול, החרישה לא תתקיים. וכמו כן אם החורש יפרוק את העול מעל צוארו, החרישה לא תתקיים. ההבדל בין שני האופנים הוא שבאופן השני גופו של החורש נמצא הוא במצב של בלתי מוכשר לחרישה, בעוד שבאופן הראשון אין כאן חסרון-הכשר-חרישה, אלא חסרון-חרישה. בעבודת השם האופן הראשון הוא דוגמא לסתם עבירה; באופן השני הוא דוגמא למינות. באופן הראשון יש כאן חסרון עבודה, באופן השני יש כאן חסרון הכשר עבודה. אלא שבין שני האופנים ישנה דרגת-ביניים כגון שמחמת מניעת החרישה העלתה המחרשה חלודה, שאף על פי שהעול נתון הוא על גביו של החורש, מכל מקום יש כאן חסרון הכשר לחרישה. דרגת-ביניים זו, משמשת היא דוגמא לאותו המצב אשר בעבד השם אנו קוראים לו אדוק בעבירה טובא, שאף על פי שאין כאן פריקת עול יש כאן חסרון הכשר לעבודה. כיון דאדוק בה כמינות דמיא. והבן היטב.

וכשם שבנפש היחיד בפרטיותה, האדיקות בעבירה הופכת את התאוה לפריקת עול; כמו כן בכנסת ישראל בכחחיותה, השתשרות בעבירה עד כדי איבוד-ישיבת-הארץ הופכת היא את נצחונם של שבעת העממים [בהקאת הארץ] לנצחונם של ארבעת המלכיות [שמשעבדים את ישראל וסותרים את מהותם של ישראל בתור עבדי ה׳].