This is largely a summary of פחד יצחק, פסח, מאמר נג. I found it fascinating and I will not be able to do it justice in only 40 minutes. Any errors are entirely mine. The end of פרשת אחרי מות lists the עריות, the laws of forbidden relationships, and is introduced as follows; <blockquote lang=he><p><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; אני ה׳ אלקיכם׃ <b>ג</b> כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו; וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו׃ <b>ד</b> את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם; אני ה׳ אלקיכם׃ </p> <footer class=source>ויקרא פרק יח</footer></blockquote> Why mention מעשה ארץ מצרים and מעשה ארץ כנען? Most laws of the Torah are apodictic; why say that these in particular were done by other nations. And if they weren't, they would be OK? Rashi says it tells us something about how awful those nations were: <blockquote lang=he><p><em>כמעשה ארץ מצרים</em>: מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל.</p> <footer class=source>רש״י, ויקרא יח:ג</footer></blockquote> But still, why should we care? Other מפרשי הפשט give a practical reason: our intution of "normal" comes from what we observe, so living among these nations would make us think that these acts are not immoral: <blockquote lang=he><p><em>כמעשה ארץ מצרים</em>: וראיתם מעשיהם וענינם אל תעשו שענינם רע וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. ותלמדו ותראו את ענינם לא תעשו, כי אף הם מאוסים בעיני, ואם תעשו כמעשיהם מה הועלתי במה שהחלפתי בכם; והוא הדין לשאר אומות העולם, אבל על אותם שהם רואים ויודעים ויש לחוש פן ירגילו לעשות כן.</p> <footer class=source>יוסף בכור שור, ויקרא יח:ג</footer></blockquote> Rav Hutner is struck by the contrast with the conclusion of this section: <blockquote lang=he><p><b>כו</b> ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה; האזרח והגר הגר בתוככם׃ <b>כז</b> כי את <em>כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם</em>; ותטמא הארץ׃ <b>כח</b> ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם׃</p> <footer class=source>ויקרא פרק יח</footer></blockquote> What happened to מעשה ארץ מצרים? <blockquote lang=he><p> <em>כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו</em>: זו היא הפתיחה לפרשת עריות. סיומא דפרשה זו הוא <em>ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם</em>. הנה באזהרה של הפתיחה הוזכרו שניהם גם ארץ מצרים וגם ארץ כנען, ואילו בהעונש של הסיום הושמטה לגמרי ארץ מצרים, ואין כאן אלא הדימוי לעונשם של יושבי הארץ אשר לפניכם, שהוא הקאת הארץ.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:א</footer></blockquote> His answer is that מעשה ארץ מצרים and מעשה ארץ כנען actually refer to much broader categories than just עריות.‎ There are two distinct aspects of our relationship with הקב״ה: <blockquote lang=he><p><em>לא יהיה לך אלהים אחרים על פני</em>: למה נאמר? לפי שנאמר ”אנכי ה׳ אלקיך“. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות! אמר להם: כשיקבלו את מלכותי--אגזור עליהם; שאם מלכותי לא יקבלו--גזרותי לא יקבלו! כך אמר המקום לישראל: ”אנכי ה' אלקיך... לא יהיה לך“: אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו: כן. וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי.</p> <footer class=source>מכילתא דרבי ישמעאל כ:ג</footer></blockquote> The sin of מעשה ארץ מצרים is rejecting יציאת מצרים; it is violating קבלו מלכותי, destroying the relationship between ה׳ and בני ישראל.‎ ארץ ישראל, on the other hand, is the place where we fulfill ה׳'s will; as Rav Hutner says (in סעיף ט)‎ על ידי הכניסה לארץ ישראל הם באים למקום העבודה ממש. The sin of מעשה ארץ כנען is rejecting those laws; it is violating קבלו גזרותי. <blockquote lang=he><p>והנה שני דברים אירעו להם לישראל: נגאלו מן הגלות, וירשו את ארץ הכנען...רואים אנו בזה כי אף על פי שבשעת התהוות הדברים נמצאה דרגת-בינתיים בין הגאולה מן הגלות ובין הכניסה אל הארץ, מכל מקום לאחר שנכנסו לארץ, אין מקום בזה לדרגת-בינתיים, והשיבה אל הגלות נכללת היא בכללה של הקאת הארץ...הפסד מדרגת קדושת הארץ כוללת בתוכה חזרה אל מצב שעבוד זרים. אמנם, הכניסה לארץ היתה מן המדבר; אבל כשהארץ מקיאה אין היא מקיאה חזרה אל המדבר אלא שהוא מקיאה אל ארץ העמים. ועל כן הפתיחה דפרשת עריות בכלל הסיום הוא, דעונש הקאת הארץ מתיחס הוא אף אל האזהרה של כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, כשם שהוא מתיחס אל האזהרה של כמעשה ארץ כנען לא תעשו.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:א</footer></blockquote> In this, our relationship to הקב״ה is like a marriage: <blockquote lang=he><p>והרי זה דוגמת מצב האירוסין בקניני אישות. שאף על פי שבין מדרגת פנויה ברשות עצמה ובין מדרגת הנשואה בבית הבעל, ישנה מדרגה של האירוסין; מכל מקום לא יתכן כי לאחר הנישואין תתגרש רק מן המדרגה הנוספת של נשואה בבית בעלה, ותשאר במדרגת ארוסה כמו שהיתה לפני שנכנסה לביתו של הבעל...והיינו משום שאף על פי שהנשואין והאירוסין שתי מדרגות הן, מכל מקום אין זה אלא בנוגע להתהוות הנשואין, אבל לאחר הנשואין הרי מדרגת האירוסין נכללת היא במדרגת הנשואין, ושוב אי אפשר להפריד ביניהן, וביטול הנשואין כולל בתוכו גם את ביטול האירוסין, וכן הוא בהתכללות הפתיחה דפרשת עריות בסיומא של פרשה זו.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:א</footer></blockquote> <hr/> It's an interesting idea, but he goes further. It isn't just relevant to Jewish history, but to our personal relationships with הקב״ה: <blockquote lang=he><p> והנה מתורתם של קדושי עליון למדנו כי כל דברי תורה נוגעים הם בכל הדורות ובכל הזמנים...הרי כל הענינים השייכים בכלליות הקדושה של כנסת ישראל בצורה כלליות יש להם קוים מקבילים בעבודת השם של כל יחיד בצורה פרטית. וברור הוא, איפוא, כי אף על פי שהקאת הארץ ופגימת מדרגת יציאת מצרים, הן הן תהלוכותיה של כנסת ישראל בכלליות קדושתה, מכל מקום יש להן לתהלוכות הללו קוים מקבילים בנפש היחיד בפרטיות קדושתה.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:ג</footer></blockquote> The parallel is how we do תשובה. Just like for כנסת ישראל there reaches a point that ה׳ will no longer forgive and ejects us from ארץ ישראל, so too there is a point where ה׳ makes it impossible for us to do תשובה: <blockquote lang=he><p>(משלי ב:יט) כָּל בָּאֶיהָ [ביאור שטיינזלץ: ומבינים חכמים כי ”אשה“ זו היא המינות] לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים׃ וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו? ה״ק: ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים...</p> <footer class=source>עבודה זרה יז,א</footer></blockquote> Rav Dessler develops this idea in his מאמר התשובה: <blockquote lang=he><p>הנה כלל בידינו, ”פתחו כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם“, דהיינו שע״י התחלתנו נוכל לזכות להשפעה רוחנית לתוך לבנו ממש. וכן בתשובה יש ענין ”שובו אלי ואשובה אליכם“, דהיינו שהשי״ת משפיע ללב השב את אור התשובה הגמורה. וזהו שבעל תשובה מעורר בצדקו את צדק שלמעלה...אבל זה שייך רק כשתשובתו--יראתו--פנימית היא, קשורה למעלה, משא״כ כשרבוי החטאים דחו את היראה מלבו עד כי נפסק הקשר ח״ו, אז תשובתו חיצונית היא ואינה מעוררת את אור התשובה שלמעלה להאיר בו.</p> <footer class=source>מכתב מאליהו, כרך א׳, עמ׳ 242-243: מאמר התשובה</footer></blockquote> The gemara asks: is this only a problem with heresy, rejecting ה׳ entirely? We have a famous story about תשובה: <blockquote lang=he><p>ומעבירה לא? והתניא אמרו עליו על ר״א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה; נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה...</p> <p>אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר״א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. והא הכא בעבירה הוה, ומית! התם נמי <em>כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא</em>.</p> <footer class=source>עבודה זרה יז,א</footer></blockquote> Rav Hutner offers a metaphor: <blockquote lang=he><p> ואם באנו לצייר הבנה זו בתמונה חושית, אז עלינו להעלות את התמונה הזו מתוך ענינו של העול הממשי הנתון על גביו של החורש. העול נתון הוא על גביו של החורש בכדי שעל ידו של העול תמשך המחרשה אחריו. אם החורש אינו זז ממקומו ומסרב למשוך בעול, החרישה לא תתקיים. וכמו כן אם החורש יפרוק את העול מעל צוארו, החרישה לא תתקיים. ההבדל בין שני האופנים הוא שבאופן השני גופו של החורש נמצא הוא במצב של בלתי מוכשר לחרישה, בעוד שבאופן הראשון אין כאן חסרון-הכשר-חרישה, אלא חסרון-חרישה. בעבודת השם האופן הראשון הוא דוגמא לסתם עבירה; באופן השני הוא דוגמא למינות. באופן הראשון יש כאן חסרון עבודה, באופן השני יש כאן חסרון הכשר עבודה. אלא שבין שני האופנים ישנה דרגת-ביניים כגון שמחמת מניעת החרישה העלתה המחרשה חלודה, שאף על פי שהעול נתון הוא על גביו של החורש, מכל מקום יש כאן חסרון הכשר לחרישה. דרגת-ביניים זו, משמשת היא דוגמא לאותו המצב אשר בעבד השם אנו קוראים לו אדוק בעבירה טובא, שאף על פי שאין כאן פריקת עול יש כאן חסרון הכשר לעבודה. כיון דאדוק בה כמינות דמיא. והבן היטב.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:ו</footer></blockquote> <hr/> And that brings us back to our parasha. The sins of עריות are not מינות, heretical, but are so easily seen as normal and physiologically reinforcing (call it "addicting") that it is easy to get to the point of דאביק בה טובא, from where it is nearly impossible to return. And this is what happened to בני ישראל historically. They didn't reject ה׳ per se, but they adopted the culture of ארץ כנען so thoroughly that תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, and because of that, lost all their connection to הקב״ה, losing the גאולת מצרים as well. <blockquote lang=he><p>וכשם שבנפש היחיד בפרטיותה, האדיקות בעבירה הופכת את התאוה לפריקת עול; כמו כן בכנסת ישראל בכחחיותה, השתשרות בעבירה עד כדי איבוד-ישיבת-הארץ הופכת היא את נצחונם של שבעת העממים [בהקאת הארץ] לנצחונם של ארבעת המלכיות [שמשעבדים את ישראל וסותרים את מהותם של ישראל בתור עבדי ה׳].</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח נג:יג (עם הערות מסעיף ט)</footer></blockquote> And the interplay of the national and the individual teaches us a profound lesson in the nature of our relationship with הקב״ה.