2 weeks ago we looked at Rashi’s comment (on בראשית כח:ה): איני יודע מה מלמדנו. That comment appears in this week’s parsha as well:
ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו׃
במקום אשר דבר אתו: איני יודע מה מלמדנו.
We discussed this in פרשת וישלח תשפ״א. Now, I want to present a different perspective. Stuart Klamen pointed out that the text seems straightforward; במקום אשר דבר אתו just tells us that Yaakov returned to the place he had seen his vision. But when we look at the context, Rashi’s question is clearer. The phrase is redundant; it gets repeated over and over:
ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃ ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום א־ל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃…
יא ויאמר לו אלקים אני א־ל שד־י פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך; ומלכים מחלציך יצאו׃ יב ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה; ולזרעך אחריך אתן את הארץ׃ יג ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו׃ יד ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן; ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן׃ טו ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלקים בית אל׃
Those last two psukim are part of the “flashback” that started with במקום אשר דבר אתו, ”in the place where He had spoken to him, and where he had erected a monument and named the place Bethel“.
י ויצא יעקב מבאר שבע; וילך חרנה׃ יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו; וישכב במקום ההוא׃…יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה; ויצק שמן על ראשה׃ יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; ואולם לוז שם העיר לראשנה׃ כ וידר יעקב נדר לאמר; אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃ כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃ כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
The pasuk starts with the expression ויעל מעליו אלקים, which has occurred before:
ויכל לדבר אתו; ויעל אלקים מעל אברהם׃
That expression tells us something about the role of the אבות in the world. It does not mean that the נבואה ended (it already said ויכל לדבר אתו), but that the שכינה arose from them and thence into the rest of the world.
מעל אברהם: לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום.
ויעל אלקים מעל אברהם: לשון כבוד כלפי המקום ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב״ה, לשון רש״י . אבל לשונם בבראשית רבה (בראשית רבה מז:ו) האבות הן הן המרכבה; ירמוז למה שכתוב (מיכה ז:כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, (בראשית לא:מב) וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי. והמשכיל יבין.
ולפי מדרשו שהצדיקים הם מרכבתו של הקב״ה: וטעמא דמילתא כי על ידם השכינה שורה בארץ, והשכינה היא עליהם, ולפיכך הם כסא לשכינה ומרכבתו.
The אבות were the “throne of G-d”, the מרכבה, and each had his own way of bringing the sense of the Divine into the world.
Our psukim emphasize that it was here, in Bethel, במקום אשר דבר אתו, that was the place of ויעל מעליו אלקים. This was the place on earth where the שכינה was palpable.
ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו: פירש״י ”איני יודע מה בא ללמדינו“. ולי נראה שבא ללמדינו שהאבות הן הן המרכבה, ושבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בהמ״ק של מעלה כידוע, שיעקב היה עכשיו בבית אל ולוז, ושם שער השמים כי שני מקומות אלו נתחברו עם הר המוריה כמבואר למעלה פרשה ויצא (בראשית כח:טז), ואלו לא נאמר ”במקום אשר דבר אתו“ הייתי אומר שהלכה השכינה למקום אחר ומשם עלתה אל מדורה, ע״כ הוצרך לפרש שעלה אלקים בשווי מן זה המקום עד אשר לעולם יעקב למטה והשכינה למעלה ועלתה אל מדורה לבהמ״ק של מעלה, המכוון כנגד המקום אשר דבר אתו בבהמ״ק שלמטה.
וזה שער השמים: מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו, שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה.
This place is where בית המקדש של מעלה is כנגד בית המקדש של מטה. So what’s bothering Rashi, that he says איני יודע מה מלמדנו?
That’s a trick question. The בית המקדש isn’t in Bethel, it’s in Jerusalem.
This was a map we used for פרשת ראה תשע״ט:
We talked about the historic significance of Bethel in פרשת ויחי תשע״ט. Rav Medan says it was the location of what could have been the בית המקדש:
ח יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך; ישתחוו לך בני אביך׃
ט גור אריה יהודה מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו׃
י לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׃
It is unclear what “עד כי יבא שילה” means, but we know that the משכן was established in the city of שילה when the Jews entered the land:
ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד; והארץ נכבשה לפניהם׃
We just don’t know why שילה was chosen. But it was close to בית אל:
כו ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה׳ ויצומו ביום ההוא עד הערב; ויעלו עלות ושלמים לפני ה׳׃
כז וישאלו בני ישראל בה׳; ושם ארון ברית האלקים בימים ההם׃
יבאו בית אל: הנראה בעיני כי על שילה אמר כי שם היה הארון ונקרא בית א־ל ובית ה׳.
ויאמרו הנה חג ה׳ בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה׃
Bethel today is about 16 kilometers south of modern Shiloh, but Rav Medan assumes that we have the locations wrong:
Perhaps we may locate it north of Beit-El today, in the mountains overlooking the settlement of Shilo from the south…We assume that Yaakov’s Beit-El is related to and anchored in the sanctity of Shilo in later generations.
So we have this tension in תנ״ך between two potential locations for the בית המקדש, Yaakov’s בית אל־שילה, and Avraham’s ירושלים־הר המוריה:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה; אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה׃
And we know the right answer:
ס ויטש משכן שלו; אהל שכן באדם׃… סז וימאס באהל יוסף; ובשבט אפרים לא בחר׃ סח ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אהב׃
So Rashi’s response becomes clearer. איני יודע מה מלמדנו is asking, what does the Torah want us to know about בית אל? The text emphasizes that בית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה, but this isn’t the location of בית המקדש של מטה.
I am going to propose that Rashi is telling us something important with his comment. I think ירושלים and בית אל represent two different ways of serving ה׳. The important thing about הר המוריה is that Avraham doesn’t choose the place:
ב ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה; והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך׃ ג וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו; ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים׃ ד ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק׃
Whereas Yaakov did:
יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה; ויצק שמן על ראשה׃…כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
ירושלים is where we serve ה׳ according to ה׳'s rules. בית אל is where we make the decisions. So we know the “right” answer. Bethel is the wrong place to put the בית המקדש, as we see from Yeravam when he split the kingdom:
כו ויאמר ירבעם בלבו; עתה תשוב הממלכה לבית דוד׃ כז אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה; והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה׃ כח ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב; ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים׃ כט וישם את האחד בבית אל; ואת האחד נתן בדן׃…לב ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה; והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה׃
In פרשת תולדות תשפ״ד I proposed that איני יודע מה מלמדנו tells us that the truth isn’t so simple, that there is a dialectic here. I think there is something similar going on here.
ירושלים is right and בית אל is wrong. But ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו tells us that בית אל is also בית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה. There is a place for human input in עבודת ה׳.
כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃
כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם: דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא; תלמוד לומר ”לשכנו תדרשו ובאת שמה“; דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא.
The kabbalists speak of אתערותא דלתתא, “awakening from below”, human inspiration, that brings about the אתערותא דלעילא, “awakening from above”, ה׳'s providence. Rav Dessler says that this אתערותא דלתתא was missing from the בית המקדש that was built in ירושלים and therefore was vulnerable to being destroyed.
הרי למדנו שכל אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, והיחס ביניהם כבין חודו של מחט לפתחו של אולם, כאמרם ז״ל [מנוסח בפרפרזה מ־שיר השירים רבה ה:ב] ”פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם“, כלומר רבוא רבבות פעמים.
…אילו בנה דוד המלך ע״ה את בית המקדש מבחינת אהבה…לא היה בזה קיטרוג על ישראל אם גם יחטאו אחר כך ולא יהיו ראויים לבית המקדש. כי אתערותא דלתתא דאהבה שנתעוררה ע״י דוד היתה מביאה מלעילא העברה על מדת הדין עד שהיה הקטרוג הנ״ל בטל בו…
עבודת ה׳ is a dialectic. Everything comes from ה׳, and everything comes from us.