This week’s parsha is familiar to us because it forms the Torah reading for Yom Kippur; the first half at Shacharit and the last third at Mincha. The middle section tends to get forgotten. It is about the centralization of worship; you cannot bring קרבנות outside the משכן. We tend to think of that centralization as a feature of ספר דברים, but it starts here:
ג איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה; או אשר ישחט מחוץ למחנה׃ ד ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳ לפני משכן ה׳ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו׃…ח ואלהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם; אשר יעלה עלה או זבח׃ ט ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה׳ ונכרת האיש ההוא מעמיו׃ י ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה׃ יא כי נפש הבשר בדם הִוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם; כי הדם הוא בנפש יכפר׃ יב על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם; והגר הגר בתוככם לא יאכל דם׃
Note that any שור או כשב או עז—any בהמה—must be brought as a זבח in the משכן. That was true (according to Rabbi Akiva, ואכמ״ל) while בני ישראל were in the wilderness; once they settled the land, they could eat their own animals. But the prohibition of eating blood remained, as a reminder of the nature of the sacrifices: כי הדם הוא בנפש יכפר.
כ כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר׃ כא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה׳ לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך׃ כב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו; הטמא והטהור יחדו יאכלנו׃ כג רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש; ולא תאכל הנפש עם הבשר׃ כד לא תאכלנו; על הארץ תשפכנו כמים׃
But our parsha continues, and points out that there exists kosher meat that is not potentially a קרבן. And that kind of meat has its own ceremony:
יג ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר׃ יד כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו; כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת׃
The Oznaim LaTorah says that there are two different reasons for not eating blood:
דם טמאים אע״פ שאין בו הטעם של בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר, כי אינו בא לכפרה, אבל יש בו הטעם השני של איסור אכילת דם וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כׇּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כׇּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת; היינו שאסור לנפש לאכול נפש ודי שהתירו לאדם לאכול בשר, אבל לא נפש.
We eat two fundamentally different kinds of meat. בשר בהמה is really אוכלין משולחן גבוה. Those are the animals that are offered as קרבנות and ideally we would only eat them as part of a קרבן. However, when we שֶׂחט a חיה or עוף, it lacks religious significance (there are קרבנות עופות, but they do not involve שחיטה. ואכמ״ל).
That difference is reflected in the different terms: נפש הבשר בדם הִוא by בהמות and דמו בנפשו הוּא by חיה ועוף.
והנראה בזה, שאומרים על המועט שהוא נמצא במרובה; ובשהרוב מים אומרים שהיין נמצא במים, וכשהיין מרובה אומרים שהמים נמצאים ביין.
With a בהמה, the focus is on the דם. That blood is part of the religious ceremony of a קרבן, because it symbolizes the נפש, the essence of being alive, and we think of this animal that we are offering as representing our own נפש. When we slaughter such an animal, we acknowledge that we are missing something, and על הארץ תשפכנו כמים.
But with non-קרבן animals, the rule is שפך את דמו וכסהו בעפר. We cover the blood.
מצות כסוי הדם: לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
משרשי המצוה. לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכל הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות נתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מקדשין לחלין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חיבתנו בכסוי דם העופות בכלן.
For the חיה ועוף, the pasuk says, דמו בנפשו הוּא. We are symbolically burying the נפש of the animal, to acknowledge that at a certain level eating meat is wrong, because killing animals makes us insensitive to their suffering, which makes us insensitive to human suffering. There is a story in the gemara about רבי יהודה הנשיא:
רבי…קבל עליה תליסר שני שית בצמירתא [רש״י: אבן שבמקום קטנים] ושבע בצפדינא [רש״י: חולי שבתוך הפה]…
על ידי מעשה באו. מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה. אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. אמר ליה: זיל! לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין.
ועל ידי מעשה הלכו: יומא חד, הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא. הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו. אמר לה: שבקינהו! כתיב (תהילים קמה:ט) וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו. אמרו הואיל ומרחם נרחם עליה.
But we are allowed to eat meat; the Torah only requires that we be aware of what that means. Eating meat is bad, not because of the moral worth of animals, but because killing animals is bad And that is because it inures us to violence; our brains don’t distinguish between human blood and animal blood.
But R. Kook cautions against a looming moral hazard. When human morality progresses to a natural revulsion from eating animals, Vegetarianism will be universally appropriate. But in this unredeemed world, adopting this stringency is wrong and dangerous. It demonstrates a moral confusion, a failure to distinguish between people and animals. When people created in the divine image are suffering, R. Kook asks, how can we focus our energies on animal rights? It is “as if we have already corrected everything, already removed the reign of wickedness, falsehood, hatred and jealousy of nations, racism and tribal fighting that leads to so many deaths and the flowing of rivers of blood — as if all this disappeared from the land and there is nothing left with which this ‘human’ moralist to become righteous other than upholding ethics with animals”…
Vegetarianism risks erasing the distinction between man and beast. Animal rights are important but human rights moreso. Additionally, if animal rights are raised as a priority, some people will satisfy their instinct for generosity with animals while treating fellow people cruelly. We would find horrible humans who think they are righteous because of their kindness to animals.
Burying the blood is a way of expressing remorse about killing; Yechezkel uses it as a metaphor for the depravity of Jerusalem before the חורבן:
ו לכן כה אמר אדנ־י ה׳ אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה; לנתחיה לנתחיה הוציאה לא נפל עליה גורל׃ ז כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו; לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר׃ ח להעלות חמה לנקם נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות׃
And so too, we kill animals but symbolically bury the blood. We maintain our mindfulness about what we are doing.