We’ve spent a lot of time looking at David’s life through the lens of ספר שמואל. The נביאים didn’t believe in a lot of positive reinforcement; almost everything recorded was a criticism. It gets depressing sometimes. So I want to take a break before we get into פרק כא, and look at the unalloyed joy of הלל. It’s appropriate for the upcoming יום טוב season. Most of this comes from articles by Rav Moshe Lichtenstein.
The תהילים that we call הלל have two types of כותרת: הללויה and הודו לה׳. They represent two aspects of David’s praise of הקב״ה, which we will call הלל and הודאה.
אחד מרגעי השיא של החגים הוא רגע אמירת ההלל בקהל עם. מ”הללויה הללו עבדי ה׳“, הבוקע ועולה מפי הציבור בתחילתו, ועד לחתימת ההלל בקריאת ”הודו לה׳ כי טוב“ בסיומו, קוראים אנו את פרקי ההלל וההודאה כדי להודות ולהלל לקב״ה.
… אם נתבונן בפרקי ההלל נוכל להבחין בהם במבנה ברור, המחלק את ההלל לשני חלקים מובהקים והתוחם כל אחד מהם במסגרת משלו. החלק הראשון פותח ב”הללויה הללו עבדי ה׳“ וחותם בחתימה מעין הפתיחה—”הללו את ה׳ כל גוים“, ואילו השני פותח ב”הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו“ וחותם שוב באותו הפסוק—”הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו“. במילים אחרות, ההלל מורכב משתי חטיבות: חטיבה של הלל וחטיבה של הודאה. כל אחת מהן פותחת בכותרת המביעה את עניינה, וחותמת במה שפתחה. בכך נוצרות שתי חטיבות בעלות עניין שונה, העומדות כל אחת בפני עצמה במסגרת הכללית.
We translate הלל as “praise” and הודאה as “acknowledgment” or “gratitude”. The ambiguity of הודו לה׳ is important:
Rav Hutner explains that the reason why these two words are identical in Hebrew is because a person’s ability to give thanks is based on his ability to admit that he is incomplete. If a person gives thanks to someone, it indicates that he is incomplete—he needed the favors and kindness of someone else. This is why it is sometimes so difficult for us to say “thank you”—because it is so difficult for us to admit that we were in need. The greater the gifts that we receive from someone, the more difficult it is to say “thank you”, because a greater gift indicates our greater need.
It is sometimes very difficult to give thanks to parents because we need them so much. They have given us so much. It is sometimes very difficult to thank our spouses because we know that we are incomplete without them.
The word for thanks is the same as the word for admission, because in order to say thank you a person must have the ability to admit that he is less than perfect.
That is important in understanding what we mean by הלל והודאה.
בבואנו לדון במושגי ההלל וההודאה, אנו רגילים לזהות בין השניים, ולדבר על מעין שבח כללי[.] אך לאמיתו של דבר, מדובר בשני ענינים שונים. הראשון ענינו מתן שבח לקב״ה על רוממותו וגדלותו יתברך ומוקדו הוא קודשא בריך הוא; אותו אנו משבחים ומפארים ואת תאריו וכבודו אנו מקדשים. ההודאה, לעומת זאת, משמעותה היא מתן תודה לרבש״ע על הטובה שהיטב עמנו. אנו מודים לו על טובתו, והיא נובעת מגדלו וטובו, אך משמעות ההודאה נעוצה בכך שחייו של האדם הם המטרה שלשמם פעל הקב״ה ושבחשיבותם הכיר. האדם שנעשה לו טובה ושזכה בחסד הוא העומד במרכז הבמה בהודאה, ואילו הקב״ה הוא מוקד ההלל.
הודאה is about us; הלל is about ה׳. And so the feelings are different.
הלל והודאה: הוא שמחה והכנעה.
חז״ל describe the establishment of חנוכה as (שבת כא,ב) קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה, and that serves as the basis for much of the discussion of that distinction.
הלל והודאה: נראה דהלל נתקן על נס הנרות כי בהודאה לא נזכר הנס וגם כי הודאה שייך על דבר שאין יכול להתקיים בל״ז ומודה להשי״ת שעזרהו כמו ד׳ שצריכין להודות ולכך ההודאה נתקן על ההצלה. והלל על נס הנרות שהיה רק לתוספות חיבה ולשמחה יתירה ועל זה שייך הלל.
כלומר, ההודאה היא על ניסיך שבכל יום עימנו, על ההתנהלות הנסתרת של ההשגחה האלוקית, וההלל הוא על הניסים הגלויים.
ויש כאן שני חיובים שונים—הודאה על טובות ה׳, והלל להראות את גבורות ה׳. יש טובות ה׳ שאינם מראים את גבורתו ויכולתו, ויש ניסים שמלמדים על כוחו וגבורתו. חובת ההודאה היא הכרת הטוב על טובות ה׳, אע״פ שאינם בגלוי ובשינוי סדרי הטבע, וההלל בא לחזק בנו את ההכרה בגבורות ה׳ המשדד סדרי הטבע. וזה שאנו אומרים בנוסח על הניסים: ”ולך עשית שם גדול בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה“. יש כאן שתי בחינות, האחת—הנס הגלוי שמלמד על שמו הגדול, וזה מחייב את ההלל, והנס הנסתר שבישועה, והוא מחייב הודאה.
In fact, Rabbi Yochanan Bechhofer (in an audio shiur) says there are פוסקים who say one should not bring a קרבן תודה (or, nowadays, say ברכת הגומל) on a נס נגלה, because by definition an outright miracle is about demonstrating ה׳'s power, not about ה׳ helping any individual human being. If ה׳ wanted to do something for us, it would be in the form of a נס נסתר, apparently within the laws of nature. This has implications להלכה:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכׇל יוֹם. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכׇל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף! כִּי קָאָמְרִינַן—בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָא.
אמר רבי אלעזר, אמר רבי אבינא: כל האומר ”תהילה לדוד“ בכל יום שלוש פעמים—מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת—נימא (תהילים קיט) ”אשרי תמימי דרך“, דאתיא בתמניא אפין! אלא משום דאית ביה ”פותח את ידך“? - נימא (תהילים קלו) הלל הגדול, דכתיב ביה ”נותן לחם לכל בשר“! אלא משום דאית ביה תרתי.
A נס נגלה represents a failure in our אמונה:
הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלקים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעיי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל ”אם בחקתי תלכו“, אז גם חקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלקית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה, ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסיים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב״ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן, ה״ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעיי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא.
הלל is praising ה׳ for His overt revelation. There is a special זכות in being able to see יד ה׳ even in the everyday working of the world, which is the הלל of פסוקי דזמרא.
והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי אינו מן הפלא, כמו מָן וכיו״ב, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות, וכבוד השי״ת למבין, יותר ממה שמורה הנסיים, ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא, שענין אלפא ביתא מורה על סדור טבעיי, שאינו מדלג, רק שהולך מאלף עד תי״ו.
Scientists may gloss over this ענין הנפלא בהטבע with the “anthropic principle”:
Why is it that conditions were just right for your survival? Cosmologists often apply this question to life on Earth with the Goldilocks principle, which ponders why Earth is “just right” for life. The anthropic principle tackles an even greater question: Why is the universe itself just right for life?
…Simply put, [astronomer Brandon] Carter pointed out that if our universe weren’t hospitable to life, then we wouldn’t be here to wonder about it. As such, there’s no sense in asking why.
But we recognize that he fact that we can exist is a miracle, worthy of both הלל and the הודאה that has the double implication of thanking and admitting. It means declaring our dependence on ה׳, and His beneficence in supporting us. הודו לה׳ כי טוב…נתן לחם לכל בשר; כי לעולם חסדו.
There’s a more mystical side to הלל והודאה. The Zohar connects the ten מאמרות של שבח of תהילים with the ten sefirot, the taxonomy of ה׳'s revelation in the world.
הלל corresponds to תפארת:
שְׁתִיתָאָה [ספירת תפארת] הַלְלוּיָהּ הַלְלוּהוּ וְדָא ה׳'ו, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (שמות יב:מב) לֵיל שִׁמּוּרִים הוּא לַיְיָ׳, וְדָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא…לְקַיֵּים קְרָא (מיכה ז:טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.
We’ve discussed the idea of the sefirah of תפארת representing the incomprehensible, absolute אמת of הקב״ה, and how we can sense an aspect of that through learning תורה, experiencing “the mind of G-d”. הַלְלוּיָהּ is David’s way of praising ה׳'s infinite greatness, His נִפְלָאוֹת.
הודאה corresponds to הוד:
תְּמִינָאָה [ספירת הוד] בְּהוֹדָאָה, וּבֵיהּ הֲוָה מְשַׁבַּח דָּוִד הוֹדוּ לַיְיָ׳, וְדָא הוֹד וַדַּאי, לַמְנַצֵּחַ הוֹדוּ, בְּהוֹן רְמִיזִין נֶצַח וָהוֹד…
נצח and הוד go together:
חסד וגבורה הן השורשים לספירות נצח והוד, ועל כן נקודת המוצא צריכה להיות בחסד ובגבורה…
הנהגות החסד והדין בראשוניותן, מוכרחות לעבור סוג של ”הפרטה“ וקונקרטיזציה על מנת שהאדם יוכל להשיגן ולהבינן.
הנצח וההוד הן ביטוי ותולדה של החסד והדין. מדובר בתנועה, במגמה, ואולי אף נאמר תוצאה, של הנהגת החסד והדין…
עקרון זה בא לידי ביטוי בשם ד׳ הניצב בתשתיתן של ספירות אלו: צבאו־ת.
שם זה משותף לשתי הספירות וההבחנה ביניהן נעשית על פי השם הנלווה לשם זה: ד׳ צבאו־ת או א־לקים צבאו־ת. הצבאות הן כח, אלו הן חיילותיו של קוב״ה ובהם משתמש כביכול הקב״ה כדי להוציא אל הפועל את רצונו…
To modify what I’ve said before about נצח, הוד, as I put all this together, is the manifestation of ה׳’s דין through intermediaries, through us. When we recognize G-d’s transcendence and are inspired to grow spiritually, that is ה׳’s manifestation in הוד.
The root of הוֹד is actually הֵד, which means “an echo”. We find a similar usage in (במדבר כז:כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו. Yehoshua was to “echo” or emulate, Moshe Rabbeinu. [p. 118]
[The parallel to the sefirah of נצח] represents הוד, ”the reflected glory“, meaning the reflection back to HaKadosh Baruch Hu of our avodah in this world. This is the הַשְׁפָּעָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, through the avodah of the korbanos of which Aharon HaKohen, as the representative of Klal Yisrael, is symbolic. [p. 221]
G-d’s primary purpose in creation was that He should be able to reveal Himself to His handiwork, this being the greatest good that He can bestow…It is impossible to accomplish this, however, without constriction, since no created thing could tolerate G-d’s unrestricted light. Therefore, as a secondary concept, G-d must constrict His essence, and lower and conceal His light. This is…the level of Hod-Splendor, the secondary purpose.
So I would say it is better to translate הוד as הודאה, ”admission“, rather than as “splendor”. But not as a confession that that makes us feel worthless, but as a recognition that we have the potential to be the reflection of something greater than ourselves.
הלל says “G-d is great”. הודאה says “we can be great, too”.
Now we can go learn some תהילים.
הלל המצרי— תהילים קיג-קיח, 9/19/2021 through 1/9/2022
פסוקי דזמרא— תהילים קמו-קנ, 1/16/2022 through 2/27/2022