The past two shiurim have been about staying calm, not losing control and making sure that others don't lose control.
{:he}
>ארך אפים רב תבונה; וקצר רוח מרים אולת׃
--משלי יד:כט
{:he}
>מענה רך ישיב חמה; ודבר עצב יעלה אף׃
--משלי טו:א
--[Keep Calm and Carry On](https://en.wikipedia.org/wiki/Keep_Calm_and_Carry_On)
Then Shlomo brings a general idea that pretty much sums up all of ספר משלי.
{:he .lines}
>לב נבון יבקש דעת; ופי כסילים ירעה אולת׃
--משלי טו:יד
{:he .lines}
><em>יבקש דעת</em>: יחזר אחר הדעת ללמדה.
<em>ירעה</em>: יעשה את האולת לריע וחבר להיות רגיל עמה.
--מצודת דוד, משלי טו:יד
It's not just that the fools don't have דעת; it's that they embrace foolishness. The difference between stupidity and ignorance is that ignorance is curable.
--Scott Adams, [Dilbert 02-22-1997](https://dilbert-viewer.herokuapp.com/1997-02-22)
And then Shlomo turn to money.
{:.lines}
>There are some things money can’t buy.
For everything else there’s Mastercard.
--[Mastercard advertising slogan](https://www.marketingweek.com/mastercard-priceless-campaign/)
{:he .lines}
><b>טו</b> כל ימי עני רעים; וטוב לב משתה תמיד׃
<b>טז</b> טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו׃
<b>יז</b> טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו׃
--משלי פרק טו
כל ימי עני רעים isn't meant to say that being poor is always miserable; it's saying that *feeling* poor is always miserable. It's Shlomo's way of saying,
{:he}
>איזהו עשיר? השמח בחלקו.
--משנה אבות ד:א
And being happy with what you have is like a nonstop party, טוב לב משתה תמיד.
{:he}
>כמו שכתבו חז״ל ”איזהו עשיר וכו׳“ וא״כ העני הוא מי
שנפשו רחבה שאינו מסתפק בכל אשר לו וכל חללי דעלמא לא יספיקנו בדעתו ולכן כל
ימיו רעים כי אינו באפשרי שישיג כל חפצו וימלא דעתו וכמו שכתבו (קהלת רבה א:לד) אין אדם [יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות].
>
<em>וטוב לב</em>:
אבל מי שמספיק במה שיש לו לבו שמח תמיד כמו האיש אשר משתה בביתו,
שלבו שמח בעת שהוא שתוי יין עד שאז אפילו המלך אינו שוה לו. אך לאחר הפיגו יינו
אינו בשמחתו שהיה תחילה מה שאין כן הטוב לב הוא תמיד שמח כעת שמחה השתוי בעת המשתה.
--פירוש הגר״א על משלי טו:טו
You could say, איזהו שמח? העשיר בחלקו.
And that's the meaning of the next two psukim, טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו and טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו.
We've talked about the aggadot of Shlomo losing his מלכות after accepting foreign aid in building the בית המקדש, in <//Good Information from a Man Who’s Made Mistakes>.
{:he}
>כד הוה שלמה מלכא יתיב על כורסי מלכותיה אתגבה לביה לחדא על עתריה ועבר על גזירת מימרא דיי וכנש סוסוון ורתיכין ופרשין סגיאין וצבר כספא ודהבא לחדא ואתחתן בעממין נוכראין. מן יד תקיף רוגזא דיי עלוהי ושדר לותיה אשמדאי מלכא דשידי וטרד יתיה מן כורסי מלכותיה ונטל גושפנקיה מן ידיה, בגין דיהך מטלטל וגלי בעלמא לאוכיחותיה והוה מחזר על כרכי פלכי וכרכי ארעא דישראל בכא ופגן ואמר אנא קהלת דהוה שמיה שלמה מתקרי מן קדמת דנא הויתי מלכא על ישראל בירושלם.
--תרגום קהלת א:יב
The midrash connects that narrative to our pasuk.
{:he}
><em>טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו</em>: אמר רבי לוי: כנגד מי אמר שלמה פסוק זה? כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה.
>
פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין אותו; בא אחד מהם, נשתטח לפניו, ואמר לו ”אדוני המלך! אם רצונך, גלגל עמי היום“. מיד הלך עמו, והעלהו לעליה וזבח שור, הביאו לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו, ”זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך?“ מייד, כיוון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל בוכה וגועה, וכן כל אותה הסעודה, עד שעמד משם שבע מבכייתו.
>
למחר פגע בו חבירו, התחיל משתטח לפניו ואמר לו ”אדוני המלך, רצונך שתגלגל עמי היום?“ אמר לו ”שמא אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חבירך אתמול?“ אמר לו, ”אדוני המלך, איש עני אני, אלא אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי“. באותה שעה הלך לביתו, רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש מנחמו, ואמר לו ”אדוני המלך, שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר (תהלים קלב:יא): נִשְׁבַּע ה׳ לְדָוִד אֱמֶת לֹא שׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ, אלא כך הוא דרכו של הקב"ה, מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר (משלי ג:יב): כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה, אבל הקב"ה מחזירך למלכותך“. כיוון ששמע שלמה כך, מייד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע.
>
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי אבון בן בנימין בשם רבי יוסי בן זמרא: כיוון שחזר שלמה למלכותו, כתב בחכמתו טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם שאכלתי אצל העני מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ שהאכילני אותו עשיר שהזכירי צערי.
--מדרש משלי טו:א
The message now is subtly different from איזהו עשיר? השמח בחלקו. It's not about your attitude to your wealth; it's about your attitude toward others. It's what you do with that wealth that matters. Do you make others happy? It's not הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ but הַמְּשַׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
And then Shlomo returns to the theme of not inciting strife:
{:he}
>איש חמה יגרה מדון; וארך אפים ישקיט ריב׃
--משלי טו:יח
Which sounds like a restatement of the previous
מענה רך ישיב חמה; ודבר עצב יעלה אף but represents the escalation that leads to a vicious cycle. The first pasuk said that my angry words lead to your angry feelings, and this pasuk says that your angry feelings lead to arguments, more angry words. De-escalation requires a conscious effort by one of us, but, as my mother always used to say, "it takes two to tango". One side with ארך אפים can end the fight.
And then we get to the end of this paragraph. It began back in פרק יג:
{:he}
>בן חכם מוסר אב; ולץ לא שמע גערה׃
--משלי יג:א
ends with
{:he}
>דרך עצל כמשכת חדק; וארח ישרים סללה׃
--משלי טו:יט
It's a statement that there aren't any shortcuts to ethics. Being lazy only makes things worse.
{:he}
>
דרך הוא הרחב כמו שכתבנו, ואורח הוא אורח דחוק וקטנה. וכמו שכתוב המשל הגיע
לפרשת דרכים...יש ב׳ דרכים: א׳, תחלה רחב ואחר כך מלא
קוצים וברקנים, והשניה, אף שהיא תחילתה מצער אבל אחריתה ישגה מאוד ויהיה דרך
סלולה. וזהו ”דרך“, כלומר הדרך רחב של העצל הוא אח״כ משוכח חדק, מלא קוצים וברקנים. ”ואורח ישרים“, כלומר הישרים שהולכים תחילה בדרך דחוקה וצערה וקצרה נפשם אבל היא...שאחר כך יהיה דרך סלולה.
--פירוש הגר״א על משלי טו:יט
{:he}
>רבי יצחק בר רבי חיא אמר: הרשעים על ידי שתחלתן שלוה וסופן יסורין, פותחין בברכה וחותמין בקללה, (במדבר כד:ט) מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. הצדיקים על ידי שתחלתן יסורין וסופן שלוה הם פותחין בקללה וחותמין בברכה, (בראשית כז:כט) אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּֽמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
--בראשית רבה סו:ד
It's a lesson in patience.
----
At the end of the first paragraph of book two of ספר משלי, in <//Horsefeathers>, I tried to find some consistent theme that tied the general sense of the paragraph together. This paragraph, 69 psukim long, also seems to be a random collection of proverbs. The two themes that dominate are
the ethics of wealth and of maintaining self-control, and it's not clear how to connect them, and how to connect those with the coda: דרך עצל כמשכת חדק; וארח ישרים סללה.
Fortunately, by an amazing coincidence, David Bashevkin's 18forty blog sent out an article by Joey Rosenfeld this week that ties it all together.
>None of this was a coincidence because nothing was ever a coincidence.
--Scott Alexander, [_Unsong_](https://www.amazon.com/dp/B0D57BYS3Y/)
>Coincidence is G-d’s way of remaining anonymous.
--[Misattributed to Albert Einstein](https://quoteinvestigator.com/2015/04/20/coincidence/)
Joey starts, as he often does, with Rav Nachman.
{:he}
>כל הנפשות תאבים ומתאוים לממון, ולא לממון בלבד מתאוים ואוהבים אותו, אלא אפלו להאדם שיש לו הממון, דרך בני אדם למשך אליו ולאהב אותו, מחמת שיש לו ממון, כמו שאנו רואין בחוש, וכמו שכתוב (משלי יד:כ): וְאוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים.
>
וזה מחמת שהנפש באה ממקום עליון, שהממון בא ומשתלשל ומתהוה משם. כי בודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון, הוא בודאי בחינת קדשה ושפע קדש, ואחר־כך נתגשם למטה, כדרך ההשתלשלות, ונתהוה ממון. ועל כן הנפש תאבה לממון, מחמת שהנפש באה ממקום שהממון בא משם.
>
אך צריך לבלי להתאוות להממון, כמבאר כבר כמה פעמים גדל גנות תאות ממון, רק להתאוות ולאהב המקום שהממון בא ומשתלשל משם כנ"ל. ובבחינה זו רבי מכבד עשירים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין פו,א), מחמת שיש להם ממון שהוא בא ממקום גבוה כנ"ל.
--ליקוטי מוהר"ן סח:א
Both the נפש, consciousness, and ממון, wealth come from Divine providence. Love for wealth is a confused expression of a love of Divine providence.
{:he}
>רבי מכבד עשירים. רבי עקיבא מכבד עשירים. כדדרש רבא בר מרי (תהילים סא:ח): יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹקִים; חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ—אימתי ישב עולם לפני אלקים? בזמן שחסד ואמת מן [רש״י: לשון מזונות] ינצרהו.
--עירובין פו,א
The definition of wealth is resources in excess of what one needs. ה׳ gives wealth to create the interdependence that is the hallmark of society. As we said in <//Money Can’t Buy Happiness>:
{:he}
>כפר נפש איש עשרו; ורש לא שמע גערה׃
--משלי יג:ח
{:he}
><em>כפר נפש איש עשרו</em>: עשרו של אדם הוא כפר נפשו, שעשה ממנו צדקה.
>
<em>ורש לא שמע גערה</em>: ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו.
--רש״י,משלי יג:ח
Your עושר is a כופר נפש if it increases your connection to others. If you are in a state of לא שמע גערה, not hearing the unhappiness of others, then you are a רש, a pauper.
Your wealth does not define who you are; what you do with your wealth (whatever it may be) defines who you are. And losing control prevents you from being *you*.
{:he}
>כי תחלת שרש השתלשלות הממון, הוא מקום שהנפש באה משם, בבחינת (דברים כד:טו): וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, הנאמר על ממון של שכיר יום, וכמו שכתוב (איכה ה:ט): בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ, ועל כן הנפש מתאוה ותאב לו כנ"ל. ועל ידי כעס מאבד נפשו, בבחינת (איוב יח:ד): טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ.
--ליקוטי מוהר"ן סח:ב
And that is the connection between anger and wealth (or rather the opposition between them).
{:he}
>ודע, שראוי שכל ישראל יהיו להם ממון, אך יש מדה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון, והיא מדה רעה מגנה, שקשה מאד להנצל ממנה. ואפלו אם ירצה אחד להנצל ממנה, ובפרט בשביל תאות הממון, כדי שלא תפסיד לו את הממון, עם כל זה המדה רעה הזאת מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו, ועל־ידי־זה מפסדת ממנו הממון שהיה ראוי שיהיה לו.
>
והמדה רעה ההיא הוא מדת הכעס, שעל־ידי־זה מפסיד ומאבד הממון הראוי לו. כי בבחינת שרש ההשתלשלות שמשתלשל הממון, ממקום שמשתלשל משם, הוא בחינה אחת עם הכעס ממש.
--ליקוטי מוהר"ן סח:ב
Our paragraph ends with the importance of patience, because that prevents anger and creates wealth.
>Anger and urgency go hand in hand, for if I am powerful and in control, then I must
ensure the outcome of each and every thing, urgently imposing my desire on external
reality. Patience is the fruit of calmness, a cool, calm, and collected trust that what is
taking place right here and right now will inevitably shift with the process of time. Aware
of the infinite potential that the future holds, we allow ourselves to be patient, to see
beyond what is towards our trust in what is to come.
>
Wealth is a state of mind, a perspectival shift that reshapes the reality within which I live.
It is rooted in the highest imaginable point and it can descend into the lowest imaginable
pit. “[Mishna Avot 4:1] Who is wealthy? One who finds joy within their portion.” Wealth is a relative
orientation, but its true import is the calmness and patience that come from a settled
mind.
--Rabbi Joey Rosenfeld, [_Yaakov, Esav, and the Paradox of Money and Wealth_](https://18forty.org/articles/yaakov-esav-wealth/)
Joey connects this to פרשת תולדות and Yitzchak's wealth:
{:he}
>ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים; ויברכהו ה׳׃
--בראשית כו:יב
>In understanding the posture Yitzchak developed towards wealth, we will take our first
step down the path of “/ashirus d’kedusha/,” a holy wealth and a wealth of holiness. Rather
than seek out the visible and graspable capital that was available at hand, Yitzchak planted
a seed. He took the little bit that he had and he let go of it, investing it in a place beyond
himself. In the act of planting a seed, Yitzchak revealed a new path towards wealth, a path
focused not on the immediate return, but rather on an action in the present with eyes on
the future return. Rashi points out that the words “that year” and “that place” refer to the
fact that there was nothing particularly remarkable about the time, nor the place that
contributed to the emergent growth. But the growth was a hundredfold, as Rashi points
out, the measured and expected return turned out to be a hundred times its value.
>
The original act of planting depends upon faith. /Zeraim/ is /emunah/—the willingness to
trust that this act which externally appears to be a destructive one, will in truth one day
yield a reward beyond its own value. Taking a seed and planting it ensures its
decomposition, without receiving anything immediate in return. It is the trust in a future
that has not yet arrived. And it is this trust itself that enables the future to take shape. This
type of capital gain is not apparent at first glance, for it is the opposite of an immediate
result. To grasp the possibility of growth, one must look twice. The first look sees the
absence of immediate results, the seeming absence of value. The second look looks deeper,
it gazes through the craving for immediate gratification, through and beyond towards the
secret of slow and steady growth.
--Rabbi Joey Rosenfeld, [_Yaakov, Esav, and the Paradox of Money and Wealth_](https://18forty.org/articles/yaakov-esav-wealth/)
Patience means *investment*; being willing to give up something because it will grow into something far greater. Shlomo tells us:
{:he}
>שלח לחמך על פני המים; כי ברב הימים תמצאנו׃
--קוהלת יא:א
>The future orientation towards capital gain developed by Yitzchak finds full expression in
the life of Yaakov, as opposed to Esav. Cultivation of wealth takes two paths: the path of
immediate gain and the path of future growth. Esav, “man of the field,” represents the first
path, where the gain is realized immediately upon investment. Going out into the field to
bring in the day’s keep, ready at hand. Yaakov, “man of the tent”, represents the second
path, where the gain is cultivated and developed, choosing patience over immediate
gratification...
>
It was this split in the posture towards wealth that led to Yaakov’s purchase of the
birthright from Esav. The rights of being firstborn are reserved for the future, they only
take shape at a point further down the road. To see the hidden light of the birthright one
must have the vision to look beyond the immediate here and now, beyond instant
gratification and delivery. One must look towards future growth and increase that is not
yet present. Understanding Esav’s infantile perspective of immediate deliverance, Yaakov
used his mistaken view to his benefit. Sell it to me today, as it is today. For the Esav
mindsight, all there is is the immediate now—there is no value in the hope of future
growth. The product needs to be ready at hand, immediately apparent. Yaakov
understands the secret of long-term investment, he received it from Yitzchak. Unlike Esav
whose pessimistic outlook on the future forces him to mistake the lentils as the true gain of
the present, Yaakov knows the slow and steady process of investing in the unknown, yet
hoped-for future.
--Rabbi Joey Rosenfeld, [_Yaakov, Esav, and the Paradox of Money and Wealth_](https://18forty.org/articles/yaakov-esav-wealth/)
There's an old joke that I probably shouldn't tell:
{:.lines}
>Jesus Saves
Moses Invests
--Graffiti-ed Bible Society ad, from Barry Popik, [_Jesus Saves, Moses Invests_](https://barrypopik.com/blog/jesus_saves_moses_invests)
It's a joke, but like all good jokes it hides a deeper truth. ספר משלי is not telling us about salvation or about the eschatological future. It's about investing in the world around us, making it a better place one good deed at a time. It is who we are, and who we are meant to be.