פרק טז continues with a sentiment we've seen before:
{:he}
>קנה חכמה מה טוב מחרוץ; וקנות בינה נבחר מכסף׃
--משלי טז:טז
חרוץ in book one of ספר משלי means "purified gold", from חריץ meaning a narrow cut.
{:he}
>כי טוב סחרה מסחר כסף; ומחרוץ תבואתה׃
--משלי ג:יד
{:he .lines}
><b>י</b> קחו מוסרי ואל כסף; ודעת מחרוץ נבחר׃
<b>יא</b> כי טובה חכמה מפנינים; וכל חפצים לא ישוו בה׃...
<b>יט</b> טוב פריי מחרוץ ומפז; ותבואתי מכסף נבחר׃
--משלי פרק ח
But here in book 2, חרוץ has the meaning it does in modern Hebrew, "diligent" (figuratively, from precisely cut).
{:he}
>ראש עשה כף רמיה; ויד חרוצים תעשיר׃
--משלי י:ד
{:he .lines}
><b>כד</b> חרוצים תמשול; ורמיה תהיה למס׃...
<b>כז</b> לא יחרך רמיה צידו; והון אדם יקר חרוץ׃
--משלי פרק יב
{:he}
>מתאוה ואין נפשו עצל; ונפש חרצים תדשן׃
--משלי יג:ד
So the חבל נחלה (Nechemiah Friedman, early 20th century), cited by Artscroll, says that we are mistranslating this pasuk. מחרוץ doesn't mean "more than purified gold", it means "from diligence": it's good to acquire wisdom from diligence.
{:he}
><em>קנה וכו׳</em>: ובמה יקנה חכמה? מחרוץ, על ידי השתדלות וזריזות, כמו (משלי י:ד) וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר.
>
<em>וקנות וכו׳</em>: ובמה יקנה בינה? מכסף, על ידי החפץ והרצון, כמו (בראשית לא:ל) נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ.
--חבל נחלה, משלי טז:טז
It takes work and enthusiasm to acquire חכמה and בינה. It doesn't come easy.
----
And acquiring חכמה and בינה is only the start.
{:he}
>מסלת ישרים סור מרע; שמר נפשו נצר דרכו׃
--משלי טז:יז
>Don‘t be evil.
--[Google motto until 2015](https://expertbeacon.com/the-rise-and-fall-of-googles-dont-be-evil-motto/)
The expression מסלת ישרים, "the path of the just", was taken by Ramchal for his famous mussar sefer. But the idea that this expression represents the path from knowledge--חכמה--to practial moral perfection--סור מרע--comes from רבינו יונה‎ 500 years before.
{:he}
><em>מסלת ישרים סור מרע</em>:
ככר נאמר (משלי טו:יט) וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.כי מי שהוא ישר בטבעו שנכסף אל היושר ומכיר
המישרים יעזר בטבעו למשול ברוחו. ועתה יודיענו כי הישרים ישתדלו בראשונה
לסור מרע ולהזהר מכל חטא לפי שהאדם חייב להתבונן בכל דרכיו ראשונה, ולתקן מדותיו ולהרחיקם מן החטא ושלא תמצא בידו ובנפשו מדה מעוללת
חטאים ומסבבת עון וגוררת מכשול. כי בתחלה ראוי על האדם להשמר שלא
יתרחק מן הבורא ית׳ לא ע״י עונות ולא ע״י מדות חמולידות עונות והשנואות
לשם י״ת, וא״כ יתן לבו לאסוף תכואת מעשים טובים ולישר דרכי זולתו
וללמוד וללמד וללמוד מעשים ולהתקרב לבורא י״ת במעלת אהבתו ויראתו.
>
ולשון ”מסילה“ דרך סלולה ישרה מסוקלת מאבני מכשול שמניעין ממנה למחוז
החפץ...הנה ע״י סוּר מֵרָע יגיעו הישרים למעלות יראת
השי״ת ואהבתו וסגולת המעשים בעבודתו כל היום ויגיעו מן הזהירות לזריזות...
>
<em>שומר נפשו נוצר דרכו</em>: הנך
רואה כי יסוד מעלת הישרים לסור מרע והוא עיקר השתדלותם בתחלה ואע״פ
שהישרים נעזרים בטבעם וקרוב להם לסור מרע ולכבוש יצרם, אמנם ביד
כל אדם לנצור דרכו ולסור מרע וכל מי שיחפוץ לשמור נפשו ינצור דרכו
ויכבוש את יצרו.
>
ונסמך המקרא לענין החכמה כי הישרים מקדימים להשתדל
ביראת החטא לפני השתדלותם החכמה, ויעשוהו מסלה לכל המעלות כמו
שאמרו (משנה אבות יג:יא) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת.
--רבינו יונה, משלי טז:יז
ויגיעו מן הזהירות לזריזות may sound familiar; it the the ברייתא that is quoted at the beginning of מסלת ישרים, outlining the path to righteousness:
{:he .lines}
>מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר:
תורה מביאה לידי זהירות,
זהירות מביאה לידי זריזות,
זריזות מביאה לידי נקיות,
נקיות מביאה לידי פרישות,
פרישות מביאה לידי טהרה,
טהרה מביאה לידי חסידות,
חסידות מביאה לידי ענוה,
ענוה מביאה לידי יראת חטא,
יראת חטא מביאה לידי קדושה,
קדושה מביאה לידי רוח הקודש,
רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
>
וחסידות גדולה מכולן, שנאמר (תהילים פט:כ): אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ.
--עבודה זרה כ,ב
{:he}
>אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל.
אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.
--מסילת ישרים, הקדמה
The literal מסלת ישרים from רבי פנחס בן יאיר starts with תורה, what משלי calls חכמה. You have to know what's right and wrong before trying to become better. The previous pasuk talked about that, קנה חכמה מה טוב מחרוץ. Be חרוץ, diligent, in acquiring חכמה and you can start on the מסילת ישרים.
The next step is זהירות, which I would translate as "mindfulness": be aware of your thoughts and actions. That's not an easy thing! Don't just sleepwalk through life. After that is זריזות, probably best translated as "zeal": you have to *want* to improve. The next step is נקיות, "cleanliness" in a moral sense: clean up your מידות and become a better person. And then you are done! You have achieved all that is expected of you in life. As the pasuk says, מסלת ישרים סור מרע.
The next step, פרישות, is about moving to a higher level.
{:he}
>הפרישות היא תחלת החסידות. ותראה שכל מה שבארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה *צדיק*, ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה *חסיד*.
--מסילת ישרים, פרק יג
Once you have achieved נקיות--you have good מידות, virtues--you can expect that your ethical decisions will be moral, correct ones.
--detail from SMBC, [_Virtue_](https://www.smbc-comics.com/comic/virtue)
That is סור מרע.
חסידות is going beyond the letter of the law, out of an overwhelming love for הקב״ה. The first step on this next מסילה is פרישות, abstinence, intentionally pulling away from the physical world. Again, this is beyond the letter of the law and is not for everyone. The next step is טהרה, removing the יצר הרע entirely.
{:he}
>הטהרה היא תקון הלב והמחשבות...וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו.
--מסילת ישרים, פרק טז
We've talked (in <//With All Your Hearts>) about the importance of the יצר הרע.‎ פרישות and טהרה mean not being part of the "real" world. That is what רבי פנחס בן יאיר calls חסידות, and he says, וחסידות גדולה מכולן. It is the state of דבקות to ה׳, not achievable (or even desirable) for everyone, but it is the culmination of the second מסילה. Ramchal presents the next two steps, ענוה and יראה, as substeps of חסידות (and different versions of the ברייתא have varying orders of those three) and they all lead to קדושה, which is a whole new מסילה.
{:he}
>ענין הקדשה כפול הוא, דהינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא מה שאמרו ז"ל (יומא לט,א): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה.
--מסילת ישרים, פרק כו
And since achieving קדשה is out of our hands, Ramchal ends his ספר here. The next step, רוח הקודש, is entirely up to the grace of G-d.
>The Rambam in the seventh of the /Shemona Perakim/ and in the /Moreh Nevuchim/ discusses the concept of /nevuah/ in general, and specifically one who receives it. The Rambam quotes three possible understandings of the qualifications of a /navi/. The philosophers who do not follow the Torah assume that anyone can receive /nevuah/ if they perfect themselves. This is incorrect. The general populace assumes that Hashem picks random people to be /nevi'im/, regardless of their character. This understanding is also incorrect. The correct understanding is that preparation is necessary, but insufficient. Certainly, one cannot receive /nevuah/ without being spiritually fit. However, even once a person has perfected himself, there is no guarantee he will receive /nevuah/.
--Rabbi Yonason Sacks, [_The Challenge of Bitachon_](https://www.torahweb.org/torah/2002/parsha/rsac_vayishlach.html)
And then we have תחיית המתים, which isn't referring to the eschatological concept that ה׳ will bring the dead back to life in אחרית המתים; *everyone* will be part of that. It's referring to a level of נבואה that allows reviving the dead in this world.
{:he}
><b>יז</b> ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית; ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה׃ <b>יח</b> ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלקים; באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני׃ <b>יט</b> ויאמר אליה תני לי את בנך; ויקחהו מחיקה ויעלהו אל העליה אשר הוא ישב שם וישכבהו על מטתו׃ <b>כ</b> ויקרא אל ה׳ ויאמר; ה׳ אלקי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה׃ <b>כא</b> ויתמדד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה׳ ויאמר; ה׳ אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו׃ <b>כב</b> וישמע ה׳ בקול אליהו; ותשב נפש הילד על קרבו ויחי׃ <b>כג</b> ויקח אליהו את הילד וירדהו מן העליה הביתה ויתנהו לאמו; ויאמר אליהו ראי חי בנך׃ <b>כד</b> ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה; ודבר ה׳ בפיך אמת׃
--מלכים א פרק יז
The Ben Ish Chai says that as part of the מסילת ישרים, this is metaphoric.
{:he}
>ותחיית המתים שיזכה למדרגה עליונה ונשגבה מאד, שיהיה לו יכולת לשלוח נפשו לקליפות ולהוציא משם נפשות העשוקים הנחשבים שם כמתים והוא מחיה אותם כשמוציאם משם, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד ”נפילת אפים“ וזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה.
--בן יהוידע, עבודה זרה כ,ב
At this level, the חסיד can return to the "real" world.
Once we are perfect, we can start perfecting others.
And that is the מסילת ישרים.
----
But Shlomo continues with an important lesson:
{:he .lines}
><b>יח</b> לפני שבר גאון; ולפני כשלון גבה רוח׃
<b>יט</b> טוב שפל רוח את ענוים; מחלק שלל את גאים׃
--משלי פרק טז
The gemara says that there are those who argue with רבי פנחס בן יאיר: the ultimate goal is not חסידות but ענוה.
{:he}
>ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר (ישעיהו סא:א): רוּחַ ה׳ אלקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, ”חסידים“ לא נאמר אלא ”ענוים“, הא למדת שענוה גדולה מכולן.
--עבודה זרה כ,ב
Shlomo is teaching us that the real end point of the מסילת ישרים is to become an עניו.
{:he}
>הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עקר, הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה.
הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה.
--מסילת ישרים, פרק כב
>Ramchal has approached the /middah/ of humility, /anavah/, indirectly throughout /Mesilat Yesharim/, where it is unquestionably the core /middah/ to which all of the other /middot/ essentially contribute. However, we are moving from humility as a /middah/ to humility as a level of spiritual achievement. Obviously the distinction is a nuanced one, but a person who acts out of the /middah/ of /anavah/ in a particular situation is not the same as a person who has achieved the level of /anavah/ in his or her spiritual journey. That person is called an /anav/.
--Ira F. Stone, Commentary on [_Mesillat Yesharim_](https://jps.org/books/mesillat-yesharim/), p.240
Being an עניו means being aware of what you have accomplished but not using it to dominate others.
{:he}
>הענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות. הענו מרגיש בכבודו רק הוא ענו מפני בחירתו...רק טוב שפל רוח את ענוים, שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה.
--מלבי"ם, משלי טז:יח
>Humility is not thinking less of yourself, it's thinking of yourself less.
--[Rick Warren](https://www.brainyquote.com/quotes/rick_warren_395865)
What makes ענווה so important? As the gemara says, ענוה מביאה לידי יראת חטא. Shlomo will tell us that, later:
{:he}
>עקב ענוה יראת ה׳; עשר וכבוד וחיים׃
--משלי כב:ד
And that יראת ה׳ is the beginning of wisdom:
{:he}
> יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
--משלי פרק א:ז
Similarly,
{:he}
>ראשית חכמה יראת ה׳
שכל טוב לכל עשיהם;
תהלתו עמדת לעד׃
--משלי ד:י
ענווה leads to יראה which leads to דעת and חכמה, which is where the מסילת ישרים started: תורה מביאה לידי זהירות. The end of the path connects to the beginning. That's what an עניו knows. Humility means realizing that whatever you've accomplished is just the starting point for the next journey. It's the key to a growth mindset.
>Those with a fixed mindset see their gifts, their capacities as something given at birth, something they have, which is determined. It's not going to change very much. And there are other people who see life as a matter of learning and of development. And they don't think of themselves as having a fixed potential, they simply try, and sometimes succeed and sometimes fail. That's a growth mindset. People with a fixed mindset, [Carol Dweck, in [_Mindset_](https://www.randomhousebooks.com/books/44330/)] says, are risk-averse. They will work within their comfort zone. They will take on challenges they know they can handle, but they will be intimidated, nervous, and reluctant to engage in challenges that they can't handle. Because if they fail, they will take that as a blow to their self-esteem.
>
Whereas people with a growth mindset don't even think in terms of failure. They don't define failure as failure. They see failure as a learning experience.
>
Those who have a growth mindset go on to flourish. And those who have a fixed mindset do not.
--Rabbi Jonathan Sacks, [_The Seven Principles to Inner Happiness_](https://rabbisacks.org/archive/the-seven-principles-to-inner-happiness/)
And that is why the greatest נביא, the one who completed the מסלת ישרים, was described first and foremost as an עניו.
{:he}
>והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה׃
--במדבר יב:ג
The path of the just needs to be an ever-climbing spiral.