יז גמל על עבדך אחיה; ואשמרה דברך׃
יח גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך׃
יט גר אנכי בארץ; אל תסתר ממני מצותיך׃
כ גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת׃
כא גערת זדים ארורים השגים ממצותיך׃
כב גל מעלי חרפה ובוז; כי עדתיך נצרתי׃
כג גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך׃
כד גם עדתיך שעשעי אנשי עצתי׃
גר אנכי בארץ
גר here is clearly metaphoric, either “sojourner” or “stranger”:
גר אנכי בארץ: ימים מועטים.
אל תסתר ממני: מצותך הנעלמות שאוכל לקיימם שאם לא עכשיו אימתי.
גר: בעבור היות הגר כמו תועה ושוגה בדרכים.
But I like the midrash’s interpretation of “convert”: no matter how much I learn, I am still a novice:
וכי גר היה דוד? אלא א״ל כשם שהמתגייר היום אינו יודע כלום בתורה, כך עיניו של אדם פתוחות ואינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום בתורה. ומה אם דוד שאמר כל השירות וכל המזמורים הללו אמר גר אנכי בארץ ואיני יודע כלום, אנו עאכ״ו שאין אנו יודעים כלום בתורה.
And that’s not just humility; it is an important strategy for effective learning.
Shoshin (初心) is a word from Zen Buddhism meaning “beginner’s mind.” It refers to having an attitude of openness, eagerness, and lack of preconceptions when studying a subject, even when studying at an advanced level, just as a beginner would.
My brother-in-law, Rabbi Hayim [Soloveitchik], told me that as a young boy he studied Tractate Niddah with his father [Rabbi Joseph Soloveitchik] . . . a certain point kept them from proceeding. The Rav, of blessed memory, considered the matter for a long time, and Hayim, in all innocence, said to him, “Papa, isn’t this noted in the notebook in which you recorded the shi’urim [lectures] you gave last year in yeshiva? Let’s look at it.” This suggestion earned him a look in which wonderment and rebuke were mixed, as though he had suggested something indecent.
גרסה נפשי לתאבה
גרס means “crushed” or coarsely ground (in modern Hebrew, גרסים are grits):
ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך׃
וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר׃
The Talmud says this is a metaphor not for David’s misery but for the nature of learning (גרס in Aramaic means “study”):
אמר רבא: לעולם ליגריס איניש ואע״ג דמשכח ואע״ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהילים קיט) ”גרסה נפשי לתאבה“; גרסה כתיב ולא כתיב טחנה.
טחנה: שאפילו גריסה בלבד (כעין טחינה גסה) גם היא דבר טוב שהנפש רוצה וצריכה לו.
גערת זדים
The volta here introduces the idea of זדים, enemies who mock the psalmist. What kind of enemies does the student of Torah have? I would connect this to the previous section and the ברכה of ברוך אתה ה׳ למדני חקיך. There is a right way and a wrong way to learn Torah.
יא מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה׳ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר׃
יב וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ׃
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיהו ט) מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב״ה בעצמו דכתיב (ירמיהו ט) ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי וגו׳. היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה?! אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה.
The בית המקדש was destroyed because they didn’t say ברכת התורה? What does that mean? Many answers have been given, but the Maharal connects it to learning Torah for the wrong reason:
ודבר זה מן התימה שיהיה חרבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו״ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון…
…אם היו מברכין על התורה תחילה לומר ”ברוך נותן תורה לישראל“, והיה אהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב ה׳ יתברך בשביל שנתן לו התורה…
…אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה שלא היו דבקים בו יתברך באהבה לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראלף ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ.
…אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה צריך לברך ה׳ יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל ה׳ יתברך…ועוד כי התלמיד חכם
לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה אל לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה אין בלימוד שלהם האהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן התורה, כי אין האהבה לשנים…
We learn Torah not for the intellectual satisfaction, but as an expression of אהבת ה׳.
And that explains how the same enemies that David describes can be זדים, willful, and שגים, negligent. Being מזיד in learning leads to mistakes in action:
אמר: תגעור הזדים הארורים שהם שוגים ממצותיך. וקראם ”זדים“ וקראם ”שוגים“, כי הם זדים בביטול הלימוד ושוגים בַּמִּצְוֹת, מפני שאינם יודעים.
רבי יהודה אומר, הוי זהיר בתלמוד—ששגגת התלמוד, עולה זדון.