לג הורני ה׳ דרך חקיך; ואצרנה עקב׃
לד הבינני ואצרה תורתך; ואשמרנה בכל לב׃
לה הדריכני בנתיב מצותיך; כי בו חפצתי׃
לו הט לבי אל עדותיך; ואל אל בצע׃
לז העבר עיני מראות שוא; בדרכך חיני׃
לח הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך׃
לט העבר חרפתי אשר יגרתי; כי משפטיך טובים׃
מ הנה תאבתי לפקדיך; בצדקתך חיני׃
David promises to keep “דרך חקיך” עקב. That’s ambiguous; Artscroll translates it as “step by step” and that goes with the previous pasuk, דרך מצותיך ארוץ.
ואצרנה עקב: אשמרנה בכל מעגלותיה ועקבי נתיבותיה, ל׳ עקבי טראצ״ש בלעז
[traces are footsteps].
The 1985 JPS translation is “to the utmost” (a metaphoric translation of עקב as “heel”) but adds “meaning of Heb. uncertain”.
But Ibn Ezra cites another pasuk in תהילים:
ח תורת ה׳ תמימה משיבת נפש; עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי׃
…יב גם עבדך נזהר בהם; בשמרם עקב רב׃
עקב: כי עקב יש לה בתגמול ושכר בשמרם עקב רב.
So the first pasuk here could mean “I will keep it for its ultimate reward”.
I always say that ambiguity in poetry is intentional. David starts us thinking in terms of “steps”, continuing the thought from the previous stich, but then forces us to think in a new direction with הט לבי אל עדותיך; ואל אל בצע. Now it is clear that he is talking about rewards; we should not be looking for בצע, profit, or (in the next pasuk) העבר עיני מראות שוא. We had previously discussed learning Torah for the wrong reasons, for the intellectual thrill. Here is another danger: Torah for profit.
…רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם.
וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף.
הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם
The mishna in נדרים says that if I make a vow not to accept any benefit from you, then you may not teach me and my children מקרא but not מדרש. The gemara then concludes that מדרש must not have any financial value:
הא קמ״ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל; על המדרש לא שרי למשקל. מאי שנא מדרש דלא? דכתיב (דברים ד) ו”אותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם“ וכתיב (דברים ד) ”ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני
ה׳“; מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם. מקרא נמי בחנם! רב אמר שכר שימור.
The Rambam is pretty strict about this:
אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום…והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות…אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק.
But it is clear that we do pay rabbis and teachers, and many commentators have struggled with this.
לפי שראיתי הרבה בני אדם מגמגמין על מה שנהגו בכל קהלות ישראל בכל הדורות לתת פרס לחכמיהם ונתלים בזה במ״ש בזה הענין הרמב״ם ז״ל בפירושיו למסכת אבות (ד:ה) על כן אחקור בזה הענין כאשר יראוני מן השמים ומהגמרא וממקומות אחרים אם הדבר הזה רשות או מצוה או חובה או יש שם נדנוד עבירה ואני בטוח בכחן של ראשונים שנהגו לעצמן היתר בדבר זה שלא אכשל בדבר הלכה ושיתבררו ושיתלבנו הדברים בענין הספק הזה.
…ואומר כי חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניים ושינהגו בהם כבוד ושורש דבר זה יוצא לנו מן התורה ע״פ מדרש חכמים.
ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הצבור אפילו אפשר להם לעשות מלאכה אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עלייה ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני ע״ה יזדלזלו בפניהם.
I think the bottom line is that it is the community’s responsibility to support Torah learning and there is no prohibition against accepting such support. David’s point here is about attitude: learn Torah because תאבתי לפקדיך. It is forbidden to go into חינוך in order to become rich; if it works out that way, great (that’s a joke).