We are going to go back to the beginning of the שירי המעלות. ![The Gossips](/images/rockwell_thegossips.jpg) --Norman Rockwell, [_The Gossips_](https://www.vintag.es/2021/04/norman-rockwell-gossips.html), _Saturday Evening Post_ cover, March 6, 1948 {:he} >א שיר המעלות; אל ה׳ בצרתה לי קראתי ויענני׃ ב ה׳ הצילה נפשי משפת שקר; מלשון רמיה׃ --תהילים פרק קכ This perek is explicitly about the Gossip Trap, as we talked about [last time](/Syr+hmAlvT/). Human beings are social primates and need to gossip. We determine our value by how we perceive how others perceive us. >Hell is other people. --Jean-Paul Sartre, [_No Exit_](https://ia800700.us.archive.org/11/items/NoExit/NoExit.pdf) >The No Exit play by Sartre perfectly illustrates...the fact that others--and their gaze--is what alienates and locks me in a particular kind of being, which in turn deprives me of my freedom. --Philosophy & Philosophers, [_Sartre: Hell Is Other People (Explanation)_](https://www.the-philosophy.com/sartre-hell-is-other-people And we can't escape it. The psalmist looks for help: בצרתה לי קראתי. The next pasuk is an apostrophe to the לשון הרע itself. {:he} > מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה׃ ----תהילים פרק קכ:ג {:he} >אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מאי דכתיב (תהלים קכ:ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה? אמר לו הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים, ואתה מוטל. כל אבריו של אדם מבחוץ, ואתה מבפנים. ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה? --ערכין טו,ב As it were, ה׳ Himself is at a loss about what to do with לשון הרע. To eliminate our need to talk about others is to stop us from being human. {:he} >אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה: פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק, זבן ליה לשן. אמר ליה: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא. נפק, זבן ליה לשן. אמר ליה: מהו דין דכד אנא אמר לך צדו טבא את זבן לי לשן, וכד אנא אמר לך צדו בישא את זבן לי לשן. אמר ליה: מינה טבתא ומינה בישתא; כד הוה טב, לית טבה מניה, וכד ביש, לית ביש מניה. --ויקרא רבה לג:א The perek continues: {:he} >חצי גבור שנונים; עם גחלי רתמים׃ ---תהילים פרק קכ:ד The gemara assumes the subject of the metaphor is הקב״ה, who attacks the בעל לשון הרע with His arrows and coals: {:he} >אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקדוש ברוך הוא לגיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהילים קכ:ד): "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין חץ אלא לשון, שנאמר (ירמיהו ט:ז): "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין גבור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו מב:יג): "ה' כגבור יצא"; גחלי רתמים היינו גיהנם. --ערכין טו,ב But I think the tenor of the perek goes better with the midrash, that takes the arrows and coals as the gossip itself. Yaakov, in his blessing to Yosef, says the archers hated him (בראשית מט:כג) וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: {:he} >וישטמהו בעלי חצים: אלו בעלי מחצתו שהשליכו עליו דברים קשים כחץ (תהלים קכ:ד): חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. ומה ראה למשלן בחץ מכל כלי זין, אלא כל כלי זין מכין במקומם וזה מכה מרחוק, כך הוא לשון הרע דאמור ברומי וקטיל בסוריא. ולא ככל גחלים אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדין הוא בוער מבפנים; כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפיסו והוא מתפיס עדין הוא בוער מבפנים. מעשה ברתם אחד שהציתו בו את האור והיה דולק שנים עשר חדש, חרף וקיץ וחרף. --בראשית רבה צח:יט לשון הרע has no limits in time or space. The psalmist continues: {:he} > אויה לי כי גרתי משך; שכנתי עם אהלי קדר׃ --תהילים קכ:ה Where are משך and קדר, and why does it matter that he lived there? משך is a brother of יון, one of the European descendants of יפת: {:he} >א ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת; ויולדו להם בנים אחר המבול׃ ב בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל; ומשך ותירס׃ --בראשית פרק י And קדר was a descendant of ישמעאל: {:he} >ואלה שמות בני ישמעאל בשמתם לתולדתם; בכר ישמעאל נבית וקדר ואדבאל ומבשם׃ --בראשית כה:יג One could take these nations as prophetic metonyms for the future oppressors of Israel: Christianity and Islam. But I think there is a different symbolism here. Israel was destined to go (בראשית טו יח) מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. We pointed out [before](/Gratitude/) that these are not borders: >In /Brit Bein HaB'tarim/, "/ha'Aretz/" is defined as the land between the Nile and Euphrates. These rivers are not borders; never in the history of mankind have these rivers marked the borders of a single country. Rather, these rivers mark the two centers of ancient civilization --Mesopotamia ("/N'har Prat/") and Egypt ("/N'har Mitzrayim/"). --Rabbi Menachem Leibtag, [_The Biblical Borders of the Land of Israel_](https://tanach.org/bamidbar/matot/matots1.htm) The contrast then is between the "civilized" nations and the scattered nomads of Arabia and the barbarians of Europe (this is well before Greece and Rome). {:he} >הנה אלה מרחוק יבאו; והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים׃ --ישעיהו מט:יב (I'm pretty sure ארץ סינים doesn't mean "China" but poetically it should) >Yes, I am a Jew and when the ancestors of the right honourable gentleman were brutal savages in an unknown island, mine were priests in the temple of Solomon. --[attributed](https://en.wikiquote.org/wiki/Benjamin_Disraeli#1830s) to Benjamin Disraeli in reply to a taunt by Daniel O'Connell ![Ancient Near East](/images/neareast.jpg) --based on a map by VK user Narts, [_Карта Малой Азии. Античность_](https://vk.com/@n_a_r_t_s-egipet-i-kavkaz) The psalmist says he has lived among "barbarians", and the problem of לשון הרע and שנאת חינם is much worse here, in Israel, at the supposed center of civilization: {:he} >ו רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום׃ ז אני שלום וכי אדבר; המה למלחמה׃ --תהילים פרק קכ {:he} >רבת: רעה זו רבה יותר, מה ש”שכנה לה נפשי עם שונא שלום“, שאני שוכן בתוך אחי בין בני ישראל והם שונאים שלום והוא גרוע יותר מבני קדר ומשך, כי. > אני שלום: הגם שאני שלום עמהם, וכי אדבר עמהם שלום המה (ידברו שלום) למלחמה, שאני אדבר ותוכי כברי, והם ידברו שלום ובלבם ישימו ארבם בשנאת חנם, וזה גרוע ממשך ואהלי קדר שרעתם גלויה וידעתי להזהר מרעתם. --מלבי"ם, תהילים קכ:ו-ז And the perek ends there. It does not end on a hopeful note, but we have to realize that this is only the first step in a process. This is the first of the שירי המעלות; things will look up from here. The next perek is (תהילים קכא) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, which we dealt with in /Old Wives’ Tales>. It is about having faith in ה׳ and that help will come. Then comes (תהילים קכב) שמחתי באמרים לי בית ה׳ נלך, which we discussed in /Zionism>. There we see some of the aspects of speech that are כד הוה טב, לית טבה מניה. ---- The next perek is the response to the משפת שקר and מלשון רמיה of פרק קכ. {:he} >א שיר המעלות; אליך נשאתי את עיני הישבי בשמים׃ ב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה; כן עינינו אל ה׳ אלקינו עד שיחננו׃ --תהילים פרק קכג אליך נשאתי את עיני is the answer to אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. But we have to note that there are two metaphors for our relationship with הקב״ה: {:he .lines} >היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא כאור משפטנו איום קדוש --תפילת מוסף לראש השנה, פיוט שלאחר תקיעות Here, the psalmist is expressing only one of those. {:he} >אל יד אדוניהם...אל יד גבירתה: שיכו אותם אין להם למי ישאו עין אלא לעצמם שירחמו עליהם וירפו ידם מהם כן אנחנו מי הכנו ומי נתננו בגלות שירחם עלינו ויוציאנו ממנו. --רד"ק, תהילים קכג:ב The flip side of the Gossip Trap is Hobbes's Leviathan. If everything is falling apart from לשון רמיה, then we need the absolute rule of a dictator to pull us out. We just want that dictator to be ה׳, not some human tyrant. {:he} >(דברים לב:ו) הלוא הוא אביך קנך:...אם ”אביך“ למה ”קנך“? ואם ”קנך“ למה ”אביך“? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, הוא מרחם עליהם כאב על בנים; ובזמן שאין עושים רצונו, הוא רודה אותן כעבד. מה העבד בטובתו ושלא בטובתו משמש לאדוניו בעל כרחו, כך אתם תעשו רצונו של מקום בטובה ושלא בטובה על כרחכם. --שמות רבה כד:א As Rabbi Haym Soloveitchik famously said: >Having lost the touch of His presence, they seek now solace in the pressure of His yoke. --Haym Soloveitchik, [_Rupture and Reconstruction: The Transfonnation of Contemporary Orthodoxy _](https://www.bjpa.org/content/upload/bjpa/rupt/RuptureAndReconstruction.pdf) {:he} >ג חננו ה׳ חננו; כי רב שבענו בוז׃ ד רבת שבעה לה נפשנו; הלעג השאננים; הבוז לגאיונים (לגאי יונים)׃ --תהילים פרק קכג We ask for חן, undeserved (חינם) mercy, because we can't take the humiliation any more. רבת is an an unusual word; we saw it before referring to the שונא שלום and we will see it again in פרק קכט, referring to רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי. It means "too much". {:he} >רבת: זה רע וגדול יותר מה ש”שבעה לה נפשנו“...מה שהלעג של השאננים הוא הבוז לגאיונים, שכבר באנו למדרגה התחתונה כ"כ עד שמה שהשאננים מלעיגים על צרותינו זה נעשה בוז לגאיונים שבהם, שבעלי הגאוה שביניהם מבזים אותם על שישימו לב ללעוג מעם שפל כזה שאין אנו חשובים בעיניהם אף להיות נושא הלעג, כמו שיבזו איש נכבד שילעג על מי שהוא בתכלית השפלות. -- מלבי"ם, תהילים קכג:ד And here the perek ends, again on an apparently negative note. We have "ascended" (תהילים פרק קכ) משפת שקר מלשון רמיה, through (תהילים פרק קכא) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי of and the hope of (תהילים פרק קכב) שמחתי באמרים לי בית ה׳ נלך to our perek. The answer to מאין יבא עזרי is הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. It is not a good answer, but at least it is an answer, and it leads from drowning in gossip (תהילים פרק קכד) המים שטפונו to being saved: הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. The next perakim that talk of building Jerusalem: (תהילים פרק קכה) הר ציון לא ימוט,(תהילים פרק קכו) בשוב ה׳ את שיבת ציון and (תהילים פרק קכז) אם ה׳ לא יבנה בית. This series of שירי המעלות ends with {:he .lines} >ה יברכך ה׳ מציון; וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך׃ ו וראה בנים לבניך; שלום על ישראל׃ --תהילים פרק קכח (We discussed פרקים קכד-קכו [last time](/Syr+hmAlvT/) and פרקים קכז-קכח in /A Dream Deferred>) טוב ירושלם and שלום על ישראל is nice, but it represents a relationship with הקב״ה of כעיני עבדים אל יד אדוניהם. It is a relationship of מדת הדין. It the first flight of stairs to the true בית המקדש, but we can't stop at the landing. As Rav Dessler says: {:he} >אילו עלה למעלה עוד יותר רמה, והיה בונה את בית המקדש במדת האהבה כנ״ל, כי אז היה יכול לבנות עבור ישראל בית מקדש שלא יחרב לעולם, בלי שיהיה חשש בדבר. > וזה ביאור מה שכתב הרמב״ן שדוד לא בנה בית המקדש משום שאחז במדת הדין—״דמים רבים שפכת"—ולמרות היותם כקרבנות, היו מכל מקום מצד מדת הדין… --מכתב מאליהו ב, עמ׳ 275-281, /דוד המלך ובנין בית המקדש/ ---- So we start another series of שירי המעלות, that will end with the last שיר המעלות, תהילים פרק קלד. That is a two-pasuk introduction to הלל הגדול. We discussed it in that context, in /הלל הגדול>. In the metaphor of the steps leading to the בית המקדש, we arrive at the doorway to the courtyard itself. The way to get there is via the penultimate perek, (תהילים פרק קלג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. The second "flight of stairs" goes from מדת הדין to מדת האהבה, מדת הרחמים. This section starts with a look at the difficult history of the psalmist/Israel (remembering that תהילים can apply both to the individual and the community): א שיר המעלות; רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל׃ ב רבת צררוני מנעורי; גם לא יכלו לי׃ The parallel is with פרק קכד: א שיר המעלות לדוד; לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל׃ ב לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם׃ But that perek had more of a sense of immediacy; this is רבת צררוני מנעורי, a historical look back, thanking ה׳ for saving us. {:he} >המשיל ימי הגלות לימי האדם ותחילת הגלות לימי הנעורים ואורך ימי הגלות לימי הזקנה, ואמר כי מתחילת הגלות צררו אותנו האויבים צרה רבה, וזה יאמר ישראל תהילה לא־ל שלא כלו בגלות. מתחילת הגלות החלו לצרור אותנו ועם כל זה לא יכלו לכלותי --רד"ק, תהילים קכט:א And the metaphor here is of a farmer abusing his oxen as he plows: {:he} >ג על גבי חרשו חרשים; האריכו למענותם (למעניתם)׃ ד ה׳ צדיק; קצץ עבות רשעים׃ --תהילים פרק קכט {:he} >למעניתם: הוא הקו שיחרוש החורש בשוורים בשדה כשיעור שירצה בו ואחר כך יחזור ויעשה אחר כמוהו, וכן עד שיחרוש כל השדה. וכל מה שיהיה ארוך המענית תהיה יגיע השוורים רבה כי לא ינוחו עד ראש הקו ובאמרו האריכו למעניתם, רוצה לומר שלא נתנו אותנו לנוח מעבודתם ומסבלותם. --רד"ק, תהילים קכט:ג We were released from the anarchy of the State of Nature of פרק קכ, but ended up tied to the yoke of tyranny, the Leviathan. If we have no independence of thought, we are nothing more than animals. And ה׳ released us from that as well. So our enemies cannot abuse us, and their metaphoric crop fails: {:he} >ה יבשו ויסגו אחור כל שנאי ציון׃ ו יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש׃ ז שלא מלא כפו קוצר; וחצנו מעמר׃ --תהילים פרק קכט חצן is a rare word that seems to refer to part of ones clothing for carrying things: {:he} >כה אמר אדנ־י ה׳ הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי; והביאו בניך בְּחֹצֶן ובנתיך על כתף תנשאנה׃ --ישעיהו מט:כב But however to translate it, there won't be an עומר of wheat in it. And more: {:he} >ולא אמרו העברים ברכת ה׳ אליכם; ברכנו אתכם בשם ה׳׃ --תהילים קכט:ח If ה׳ made it so that the passers-by will not offer ברכת ה׳ to our enemies, then the implication is that these enemies who abuse us are not just outside nations but fellow Jews, who should be greeting each other בשם ה׳. Back in פרק קכד it was ברוך ה׳... בשם ה׳ that broke us out of the trap: {:he} >ו ברוך ה׳ שלא נתננו טרף לשניהם׃ ז נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים; הפח נשבר ואנחנו נמלטנו׃ ח עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׃ --תהילים פרק קכד And we need it again to break our bonds: קצץ עבות רשעים. In the aggadah that started this series on שיר המעלות, David uses the שם ה׳ to control the raging waters: {:he} >כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי—טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי. --סוכה נג,ב The way we have interpreted this symbolism, the flood represents the Gossip Trap, and the arid waterless world is the Leviathan. The compromise is to call out בשם ה׳. {:he} >ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל; ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה׳׃ --בראשית יב:ח But greeting other people בשם ה׳ has a specific meaning: {:he} >והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם; ויאמרו לו יברכך ה׳׃ --רות ב:ד {:he} >והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: ”והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם ויאמרו לו יברכך ה׳“...ואומר (תהלים קיט:קכו) עת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. רבי נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות לה׳. --משנה ברכות ט:ה {:he} >וכשאמרו בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם הא־ל, מפני שמלת ”שלום“ הוא שם משמות הקב"ה (שבת דף י,ב). --רמב"ם, משנה ברכות ט:ה The שם ה׳ we use in greeting is שלום. {:he} >המשנה אומרת שתקנה זו לכאורה נראית כזלזול בשם שמים, וכעין הפרת התורה, אולם בא רש"י ומלמדנו שזה רק נראה כן אבל באמת זה רצון ה' לכתחילה, וז"ל: ”שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם--בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו...אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור“. --רב דוד דב לבנון, [_כוחה של ברכה_](https://www.yeshiva.org.il/midrash/50852) And *that*, the invocation of שלום בין אדם לחבירו, is the next step up in the שירי המעלות.