Kavanot: Drowning Sorrow

We've completed שמואל ב פרק כד and David has built a מזבח on the site that ה׳ has designated for the בית המקדש.

{:he}
>ויאמר דויד זה הוא בית ה׳ האלקים; וזה מזבח לעלה לישראל׃
--דברי הימים א כב:א

And דברי הימים continues with the details of David's plans for the בית המקדש.‎ (ספר שמואל ends here, and ספר מלכים continues with the political history of David). But before we get to that, I want to look at a fascinating aggadah:

{:he}
>חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת: אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהָהוּא מִדְּרַבָּנַן דַּהֲוָה קָמְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שְׁמִיעַ לְךָ, הָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָם דָּוִד? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן. אִי הָכִי, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה ”מַעֲלוֹת“—”יוֹרְדוֹת“ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
>
אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא), הָכִי אִתְּמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, [מדרש שמואל, פרשה כו: וכיוון שחפר דוד אלף וחמש מאות אמה, מצא בה חרס...נטלו דוד, ועלה תהום והציפו] קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח! לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר דָּוִד: כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ—עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי. כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי—טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי.
--סוכה נג,א-ב

We need to remember that אחיתופל was Bat Sheva's grandfather, and Avshalom's lead advisor in his rebellion. This aggadah connects our perek, about the location and intial building of the מזבח that would be the hub of the בית המקדש, to the story of David and Bat Sheva that makes up the last third of the main narrative of ספר שמואל. The middle third is all about David's one desire to build the בית המקדש. Somehow that disappears in the later chapters.

This aggadah says that his efforts to build the בית המקדש were going on as a background to the Bat Sheva story. We talked about this aggadah when we [discussed Achitophel](/Frenemies/). Rav Medan, in his [מגילת בת-שבע](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%A2) sees the threat of the waters of the deep--the תהום--inundating the land as an echo of the original flood.

{:he}
>ב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו׃ ג ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה׃...יג ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם; והנני משחיתם את הארץ׃
--בראשית פרק ו

In Rav Medan's reading, David is guilty of the same sin:  ויקחו להם נשים  מכל אשר בחרו. And ה׳ midrashically threatens the same fate: קפא תהומא ובעא למשטפיה לעלמא. And the solution found in the laws of סוטה:

{:he}
>כג וכתב את האלת האלה הכהן בספר; ומחה אל מי המרים׃ כד והשקה את האשה את מי המרים המאררים; ובאו בה המים המאררים למרים׃
--במדבר פרק ה

Taking this story seriously but not literally, David is not threatened by a physical flood. He is threatened by the consequences of his actions with Bat Sheva and Uriah, and those consequences will overwhelm what he sees as his purpose. He cannot establish a ממלכה of משפט וצדקה (which will be represented by the בית המקדש) if he is seen as a tyrannical dictator.

{:he}
>אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות, אומרים לי דוד: הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם: מיתתו בחנק; ויש לו חלק לעוה"ב .אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.
--בבא מציעא נט,א

Achitophel, as David's chief advisor and the grandfather of Bat Sheva, is at the heart of the people's response to David. He has to decide if he will forgive David for what happened to his granddaughter. He has the power to wipe out David's kingdom, or allow it to continue. And he decides that this case is like the סוטה, and it is worth erasing ה׳'s name to restore the stability of the land. He will later change his mind and try to destroy David, for reasons that [we have discussed](/Frenemies/) that are connected to the birth of Shlomo.

So this aggadah helps establish a chronology for this perek. Rashi, who takes the entire ספר in chronological order, has a problem with this:

{:he}
>יש תימה בדבר, שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה, שהיתה לאחר מיתת אחיתופל ג' שנים. ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה הגורן, יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח] וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית המקדש כדכתיב עד אמצא מקום וגו' וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) וחפר היסודות ברשותו.
--רש״י, מכות יא,א, ד״ה נשא אחיתופל כו׳

{:he}
>אבל הכתובים בספר דברי הימים אין מוכיחין כן, שאמר הכתוב...ויאמר דוד זה הוא בית אלקים וגו׳.
נראה מזה שעד היום ההוא לא ידע שהוא בית אלקים. גם דחוק איך כרה השיתין בגורן ארנון טרם שקנה אותו, שהרי לא רצה להעלות שם עולה עד שקנהו. גם אילו ידע זמן רב מקודם ההסתה למה לא קנה אותו אז מארונה? והנראה בזה דגם שיתין של היסודות נבראו מששת ימי בראשית חלולין ויורדין עד התהום, אלא דדוד כרה השיתין תחלה שלא במקומן, דהיינו בעין עיטם, כדסברי מעיקרא למיבני בעין עיטם וכו' כדאיתא פ' איזהו מקומן (זבחים נד,ב). ורמי דוד שם העציץ שהיה כבוש על התהום ובא למשטפיה עלמא כמפורש לעיל, ובזה ראה דוד שאין זה מקומן.
--מהרש"א, חידושי אגדות, סוכה נג,ב

While I would hate to disagree with Rashi, we have a much simpler explanation: this perek is an appendix, telling a story that happened *before* the rebellion of Avshalom and the suicide of Achitophel.
This aggadah establishes a kind of dialectic of David as villain of the Bat Sheva story and hero of דברי הימים as he prepares for the building of the בית המקדש. These are happening at the same time.

The end of this story as the waters return is in the 15 שירי המעלות. But before that there is a פרק תהילים that describes this dialectic.

----

{:he}
>א למנצח על שושנים לדוד׃ 
ב הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש׃ 
ג טבעתי ביון מצולה ואין מעמד; 
באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני׃ 
ד יגעתי בקראי נחר גרוני; כלו עיני מיחל לאלקי׃
--תהילים פרק סט

Most מפרשים take this טבעתי  ביון מצולה to be a metaphor for Israel in exile:

{:he}
>על שושנים: על ישראל שהם (שיר השירים ב:ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, שהחוחים מנקבין אותם והתפלל עליהם.
--רש״י, תהילים סט:א

{:he}
>למנצח על שושנים כו׳: הנה רז''ל פירשו מזמור זה על בני הגליות, ויתכן לפי דרכם זה יכלול בו כל ארבעה גליות.
--אלשיך, תהילים סט:א

But that is not a common metaphor in תנ״ך; we see illness, famine, war, insults but not floods. The only other time it appears in תהילים is in David's personal prayer:

{:he .lines}
>א למנצח לעבד ה׳ לדוד;
אשר דבר לה׳ את דברי השירה הזאת 
ביום הציל ה׳ אותו מכף כל איביו ומיד שאול׃...טז ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל;
מגערתך ה׳ מנשמת רוח אפך׃
יז ישלח ממרום יקחני; ימשני ממים רבים׃
--תהילים פרק יח

The mention of יון makes the connection to the ארבע גלויות inevitable, but literally it means "muck, mire":

{:he .lines}
>ויעלני  מבור שאון     מטיט היון;
ויקם על סלע רגלי;    כונן אשרי׃
--תהילים מ:ג

There are two prototypes of drowning, of ה׳'s anger manifesting in a flood, in תנ״ך: the מבול, which the aggadah above connected directly to David's life, and קריעת ים סוף, which  is the connection that the gemara makes:

{:he}
>אמר לו רבי יהודה:...זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב:א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵ־ל. ועליו מפרש בקבלה (תהילים סט:ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים   כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ; (תהילים סט:ג)  טָבַעְתִּי  בִּיוֵן מְצוּלָה   וְאֵין מָעֳמָד וגו׳ (תהילים סט:טז ) אַל תִּשְׁטְפֵנִי  שִׁבֹּלֶת מַיִם     וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו׳...לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר (תהילים קיד:ב) הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד־הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס.
--סוטה לו,ב-לז,א

All three ways of reading the perek are valid. The psalms address 
past, present and future at the same time. David will face his metaphoric drowning as his ancestor did, bravely jumping into the sea, and כנסת ישראל will continue to do so.

The perek switches from drowning to public embarrassment (which goes with the way we are reading it):

{:he}
>ה רבו משערות ראשי שנאי חנם; 
עצמו מצמיתי איבי שקר אשר לא גזלתי אז אשיב׃ 
ו אלקים אתה ידעת לאולתי; ואשמותי ממך לא נכחדו׃ 
ז אל יבשו בי קויך אדנ־י ה׳ צבאו־ת; 
אל יכלמו בי מבקשיך אלקי ישראל׃ 
ח כי עליך נשאתי חרפה; כסתה כלמה פני׃ 
ט מוזר הייתי לאחי; ונכרי לבני אמי׃ 
י כי קנאת ביתך אכלתני; וחרפות חורפיך נפלו עלי׃ 
יא ואבכה בצום נפשי; ותהי לחרפות לי׃ 
יב ואתנה לבושי שק; ואהי להם למשל׃ 
יג ישיחו בי ישבי שער; ונגינות שותי שכר׃ 
יד ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלקים ברב חסדך; 
ענני באמת ישעך׃
--תהילים פרק סט

This certainly fits with the description of David's shame, אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות, אומרים לי דוד: הבא על אשת איש מיתתו במה? This perek isn't about phyical pain, it is about social humiliation:  ואהי להם למשל and ישיחו בי  ישבי שער. He can't be a leader if no one respects him; all he can ask for is that his shame doesn't destroy the whole concept of עבודת ה׳:‎  אל יבשו בי  קויך...אל יכלמו בי מבקשיך.

And he acknowledges that he has sinned: ואשמותי  ממך לא נכחדו, and it was because of his single-mindedness: כי קנאת ביתך אכלתני. This is parallel to Shaul's (שמואל ב כא:ב)‎ ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה.

His conclusion in this section is ואני תפלתי לך ה׳  עת רצון. All I have is my prayer. Philip Birnbaum says about this:

>The circumlocution "and as for me", repeated four times in מה טובו, is not implied in "ואני".
--Birnbaum Siddur, introduction.

but he's wrong (aside from the fact that I can only find three instances of ואני). David is very much saying "and as for me"; I don't need to care about what others say about me; I only care about what I say to You. הרב ישעיהו הדרי [says](https://www.hatanakh.com/content/%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%9A-%D7%94-%D7%A2%D7%AA-%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F )  that the expression is not David talking *about* his prayer. It is an expression of הזדהות עם התפילה:‎ דוד הוא שליח ציבור של ישראל בכל הדורות. And that teaches us a fundamental lesson in the nature of תפילה: when I can identify fully with my תפילה, then it is an עת רצון and ה׳ will answer us.

David then repeats the theme: he is mired in the mud and drowning in the whirlpool and ה׳ will answer:

{:he}
>טו הצילני מטיט ואל אטבעה; אנצלה משנאי וממעמקי מים׃ 
טז אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה; 
ואל תאטר עלי באר פיה׃ 
יז ענני ה׳ כי טוב חסדך; כרב רחמיך פנה אלי׃ 
יח ואל תסתר פניך מעבדך; כי צר לי מהר ענני׃ 
יט קרבה אל נפשי גאלה; למען איבי פדני׃
--תהילים פרק סט

But now, the story changes: the humiliation comes last: he is not seeing this as an עת רצון:

{:he}
>כ אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלמתי; נגדך כל צוררי׃ 
כא חרפה שברה לבי ואנושה; 
ואקוה לנוד ואין; ולמנחמים ולא מצאתי׃ 
כב ויתנו בברותי ראש; ולצמאי ישקוני חמץ׃
--תהילים פרק סט

Everyone is mocking me, giving me ראש--wormwood--and calling it בריאות--health food, giving me vinegar and calling it drink. That's middle-school-cafeteria-level bullying. And so, in one of the most bitter passages in תהילים, he prays that they be destroyed.

{:he}
>כג יהי שלחנם לפניהם לפח; ולשלומים למוקש׃ 
כד תחשכנה עיניהם מראות; ומתניהם תמיד המעד׃ 
כה שפך עליהם זעמך; וחרון אפך ישיגם׃ 
כו תהי טירתם נשמה; באהליהם אל יהי ישב׃ 
כז כי אתה אשר הכית רדפו; ואל מכאוב חלליך יספרו׃ 
כח תנה עון על עונם; ואל יבאו בצדקתך׃ 
כט ימחו מספר חיים; ועם צדיקים אל יכתבו׃
--תהילים פרק סט

כי אתה אשר הכית רדפו: they are literally adding insult to injury. ה׳, You have punished me, but now their gossip means I am being hurt over and over again. David invents the image of the ספר חיים just to have something to erase them from.

But he pulls himself out of this black anger, realizing that he is an עני וכואב, afflicted and in pain. The answer is not to attack but to sing to ה׳:

{:he}
>ל ואני עני וכואב; ישועתך אלקים תשגבני׃ 
לא אהללה שם אלקים בשיר; ואגדלנו בתודה׃ 
לב ותיטב לה׳ משור פר; מקרן מפריס׃ 
לג ראו ענוים ישמחו; דרשי אלקים ויחי לבבכם׃ 
לד כי שמע אל אביונים ה׳; ואת אסיריו לא בזה׃
--תהילים פרק סט

He, in the story of פרק כד, was so close to building the מזבח of the בית המקדש, and now it looks like it will fail. But he still has his שיר, and that will have to be good enough. ראו ענוים ישמחו...ויחי לבבכם. There is no reason to despair. Eventually יבנה  ערי יהודה...ואהבי שמו  ישכנו בה.

{:he}
>לה יהללוהו שמים וארץ; ימים וכל רמש בם׃ 
לו כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה; וישבו שם וירשוה׃ 
לז וזרע עבדיו ינחלוה; ואהבי שמו ישכנו בה׃
--תהילים פרק סט