When we last looked at ספר שמואל, the rebellion of Sheva ben Bichri had been cut short (literally) by the אשה חכמה: {:he} >ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישלכו אל יואב ויתקע בשפר ויפצו מעל העיר איש לאהליו; ויואב שב ירושלם אל המלך׃ --שמואל ב כ:כב That is the last narrative in ספר שמואל, and the chapter concludes with a summary of David's royal administration: {:he} ><b>כג</b> ויואב אל כל הצבא ישראל;<br/> ובניה בן יהוידע על הכרי (הכרתי) ועל הפלתי׃<br/> <b>כד</b> ואדרם על המס;<br/> ויהושפט בן אחילוד המזכיר׃ <br/> <b>כה</b> ושיא (ושוא) ספר;<br/> וצדוק ואביתר כהנים׃ <br/> <b>כו</b> וגם עירא היארי היה כהן לדוד׃ --שמואל ב פרק כ We've seen this summary before, at the end of פרק ח and the wars that David fought to establish his empire: <div class=compare md> {:he} ><b>יג</b> וישם באדום נציבים<br/> ויהיו כל אדום עבדים לדויד;<br/> ויושע ה׳ את דויד בכל אשר הלך׃<br/> <b>יד</b> וימלך דויד על כל ישראל;<br/> ויהי עשה משפט וצדקה לכל עמו׃<br/> <b>טו</b> ויואב בן צרויה על הצבא;<br/> ויהושפט בן אחילוד מזכיר׃<br/> <b>טז</b> וצדוק בן אחיטוב ואבימלך בן אביתר כהנים;<br/> ושושא סופר׃<br/> <b>יז</b> ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי;<br/> ובני דויד הראשנים ליד המלך׃ --דברי הימים א פרק יח {:he} ><b>יד</b> וישם באדום נצבים בכל אדום שם נצבים<br/> ויהי כל אדום עבדים לדוד;<br/> ויושע ה׳ את דוד בכל אשר הלך׃<br/> <b>טו</b> וימלך דוד על כל ישראל;<br/> ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃<br/> <b>טז</b> ויואב בן צרויה על הצבא;<br/> ויהושפט בן אחילוד מזכיר׃<br/> <b>יז</b> וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים;<br/> ושריה סופר׃<br/> <b>יח</b> ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי;<br/> ובני דוד כהנים היו׃ --שמואל ב פרק ח </div> This illustrates the point that we've made before, that ספר שמואל divides into what I'm calling three seasons (with some "special episodes" between them) ; season two is the rise of David, ending in פרק ח, and season three is the story of bat Sheva and its aftermath, ending in פרק כ. The author assumes we've read פרק ח and are aware of the differences between the lists. It's not so much a difference of time as a difference in perspective. When you read our chapter this way, it is dripping with irony. The original list starts with וימלך דוד על כל ישראל. *That's completely gone now*. Now we have ויואב שב ירושלם אל המלך. Yoav, who had been fired as chief of staff in פרק יט and murdered his replacement earlier in this chapter, remains as head of the army. David does not have the political strength to remove him. He may be המלך, but we can't say וימלך דוד. {:he} ><em>ויואב</em>: כבר חשבם למעלה סוף סימן ח', רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ"ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשים את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ"ש (שמואל ב ג:לט) ”והאנשים בני צרויה קשים ממני“, נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל, רצה לומר מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי. --מלבי״ם, שמואל ב כ:כג David is in effect not in charge. We have the hint here of the political jockeying between יואב and בניהו, though we don't have much in the way of details. After David's death, יואב will support Adoniyah and בניהו will support Shlomo, and בניהו will kill יואב and assume control of the army. But now we just have the two of them, in parallel sections of the same verse. And the irony is even greater when we look at ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישלכו אל יואב. David's rise started with cutting off the head of his enemy: {:he} ><b>נא</b> וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו; ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו׃ ...<b>נד</b> ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם; ואת כליו שם באהלו׃ --שמואל א פרק יז But now, it's not David but יואב who parades through Jerusalem with the head of Sheva ben Bichri. Other changes are notable. Before, ובני דוד כהנים היו (not in the religious sense, but "ministers"). After the stories of Amnon and Avshalom, David's sons are not part of the administration. Now we have עירא היארי היה כהן לדוד. At the פשט level, this is parallel; עירא היארי was a minister in David's administration, not like צדוק ואביתר כהנים who were the כהנים גדולים in Givon and Jerusalem. But חז״ל saw a hint that עירא was a literal כהן as well, and that was a problem: {:he} ><em>היה כהן לדוד</em>: לו היה נותן כל מתנות כהונה שלו, כך אמרו רבותינו (עירובין סג,א) ופשוטו של מקרא, שעשאו שר ושופט. --רש״י, שמואל ב כ:כו {:he} >אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: כׇּל הַנּוֹתֵן מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, מֵבִיא רָעָב לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ”עִירָא הַיָּאִירִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד“. לְדָוִד הוּא דַּהֲוָה כֹּהֵן, לְכוּלֵּי עָלְמָא לָא?! אֶלָּא שֶׁהָיָה מְשַׁגֵּר לוֹ מַתְּנוֹתָיו, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ (שמואל ב כא:א): ”וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד“. --עירובין סג,א {:he} ><em>מביא רעב לעולם</em>: ואף על גב דכתיב ”על שאול ועל בית הדמים“, הא והא גרם וסמוכין קדרש. --תוספות, שם There is a hint here of David turning inward, confusing his religious needs rather than those of the kingdom as a whole. That was part of the problem that led to the affair of Bat Sheva; as the gemara says (סנהדרין קז,א),‎ אמר לפניו: רבש״ע מפני מה אומרים ”אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב“ ואין אומרים ”אלקי דוד“? Most of the rest of the list is the same, with a מזכיר and a ספר; we won't deal with changes in כהן list from צדוק ואחימלך to צדוק ואביתרץ But there's a new role: ואדרם על המס. What is a מס? We only see it defined in ספר מלכים: {:he} ><b>כז</b> ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל; ויהי המס שלשים אלף איש׃ <b>כח</b> וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו; ואדנירם על המס׃ > <b>כט</b> ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל; ושמנים אלף חצב בהר׃ <b>ל</b> לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרדים בעם העשים במלאכה׃ --מלכים א פרק ה In ספר שמואל, we haven't mentioned much about how David built Jerusalem (and presumably other cities); the buildings just happened: {:he} >וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד; ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה׃ --שמואל ב פרק ה:ט But he clearly needed some kind of משרד הבינוי והשיכון, and here we have a hint that it exists. We've pointed out [before](/Split+the+Difference/) that there are whole aspects of David that we never see. {:he} ><b>לה</b> ויאמר ברזלי אל המלך; כמה ימי שני חיי כי אעלה את המלך ירושלם׃ <b>לו</b> בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שָׁרִים וְשָׁרוֹת; ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך׃ --שמואל ב פרק יט We have four books that give us stories of דוד המלך:‎ שמואל,‎ מלכים (in small parts),‎ דברי הימים and תהילים. Each gives us one facet of the complex person that the historical David must have been. >Do I contradict myself? Very well then I contradict myself, (I am large, I contain multitudes.) --Walt Whitman, [_Song of Myself, 51_](https://poets.org/poem/song-myself-51) The story of David as master builder, the Robert Moses of tenth century BCE Israel, has yet to be written. But the מס, the levy that JPS translates as "forced labor", seems to have been an innovation of David's. And it will be an important part of the split of the kingdom under his grandson: {:he} >וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת; והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלם׃ --מלכים א יב:יח This all makes ספר שמואל very depressing. *Everything* is going wrong. It's not a pleasant place to end. But fortunately, there are four more chapters of appendices to go through, some even more horrific than what we've seen so far, and some introducing us to the David of ספר תהילים, the נעים זמרות ישראל. And we will end the book with (שמואל ב כד:כה)‎ ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים: David will see the beginning of the fulfilment of his one dream, the building of the בית המקדש. ---- To complement that, I want to look at a perek of תהילים that builds on the terrible things that happened to David, and creates a psalm of hope. {:he} > שיר מזמור לדוד׃ --תהילים פרק קח:א What's interesting is that this is simply a collage of two perakim that we've looked at before: <div class=compare md> {:he} ><b>ח</b> נכון לבי אלקים נכון לבי; אשירה ואזמרה׃<br/> <b>ט</b> עורה כבודי עורה הנבל וכנור; אעירה שחר׃<br/> <b>י</b> אודך בעמים אדנ־י; אזמרך בלאמים׃<br/> <b>יא</b> כי גדל עד שמים חסדך; ועד שחקים אמתך׃<br/> <b>יב</b> רומה על שמים אלקים; על כל הארץ כבודך׃ --תהילים פרק נז {:he} ><b>ב</b> נכון לבי אלקים; אשירה ואזמרה אף כבודי׃<br/> <b>ג</b> עורה הנבל וכנור; אעירה שחר׃<br/> <b>ד</b> אודך בעמים ה׳; ואזמרך בלאמים׃<br/> <b>ה</b> כי גדול מעל שמים חסדך; ועד שחקים אמתך׃<br/> <b>ו</b> רומה על שמים אלקים; ועל כל הארץ כבודך׃ --תהילים פרק קח </div> We looked at תהילים פרק נז in <//Just Deserts>. <div class=compare md> {:he} ><b>ז</b> למען יחלצון ידידיך; הושיעה ימינך ועננו (וענני)׃<br/> <b>ח</b> אלקים דבר בקדשו אעלזה;<br/> אחלקה שכם; ועמק סכות אמדד׃<br/> <b>ט</b> לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי; יהודה מחקקי׃<br/> <b>י</b> מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי;<br/> עלי פלשת התרועעי׃<br/> <b>יא</b> מי יבלני עיר מצור; מי נחני עד אדום׃<br/> <b>יב</b> הלא אתה אלקים זנחתנו; ולא תצא אלקים בצבאותינו׃<br/> <b>יג</b> הבה לנו עזרת מצר; ושוא תשועת אדם׃<br/> <b>יד</b> באלקים נעשה חיל; והוא יבוס צרינו׃ --תהילים פרק ס {:he} ><b>ז</b> למען יחלצון ידידיך; הושיעה ימינך וענני׃<br/> <b>ח</b> אלקים דבר בקדשו אעלזה;<br/> אחלקה שכם; ועמק סכות אמדד׃<br/> <b>ט</b> לי גלעד לי מנשה ואפרים מעוז ראשי; יהודה מחקקי׃<br/> <b>י</b> מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי;<br/> עלי פלשת אתרועע׃<br/> <b>יא</b> מי יבלני עיר מבצר; מי נחני עד אדום׃<br/> <b>יב</b> הלא אלקים זנחתנו; ולא תצא אלקים בצבאתינו׃<br/> <b>יג</b> הבה לנו עזרת מצר; ושוא תשועת אדם׃<br/> <b>יד</b> באלקים נעשה חיל; והוא יבוס צרינו׃ --תהילים פרק קח </div> We looked at תהילים פרק ס in <//Taken with a Grain of Salt>. {:he} >זה המזמור נכתב רובו במזמור ס׳ ושם כתוב כי נאמר זה המזמור בהצותו את ארם נהרים שם פירשנוהו. ושִׂנה אותו הנה לא ידענו למה, ואפשר כי שם נאמר על הענין שזכר ועתה אמר אותו על העתיד ליכך לא זכר בזה מאותו ענין המלחמה דבר, והפסוקים אשר שנה בזה שנאמרו באותו המזמור נכון פירושם על קיבוץ הגליות שישובו ישראל למקומם כמו ששבו אל המקומות אשר לקחו מהם מלכי ארם. --רד״ק, תהילים קח:א The original perakim are not happy תהילים; as Radak says, תהילים פרק ס is an elegy for the lost war against Aram: {:he} ><b>א</b> למנצח על שושן עדות; מכתם לדוד ללמד׃<br/> <b>ב</b> בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה;<br/> וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף׃<br/> <b>ג</b> אלקים זנחתנו פרצתנו; אנפת תשובב לנו׃ --תהילים פרק ס And תהילים פרק נז is more personal but still tragic, about the period in David's life when he was on the run from Saul: {:he} ><b>א</b> למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה׃<br/> <b>ב</b> חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי;<br/> ובצל כנפיך אחסה עד יעבר הוות׃ --תהילים פרק נז But what this perek does is take the ends of those two perakim, the hopeful, prayerful parts, and turns them into a joyous celebration: {:he} >נדמה לנו כי אפשר לשער טעם, שלא נוכל לראותו כודאי וכהכרחי, אך בכל זאת הרי הוא אפשרי. והוא ששני הקטעים שלנו הבאים ממקומות שונים באים כאן בהרכבה אחרת, וממילא הרי הם מביאים ללבו של הקורא בהם והשׁר אותם והמהלל והמתפלל במלותיהם, תוכן שהוא חדש בהרכבו. בעוד שפרק ס׳ מתחיל בזעקה: ”אלקים זנחתנו פרצתנו“ והוא מסיים בתפלה, בעוד שבפרק נ״ז בא הקטע החוזר בפרקנו בסופה של תחינה ותלונה הרי הרכבת פרקנו היא: הודאה על חסד ה׳ ואמתו, ואחרי כן בא פרוט הבטחת ה׳ ובקשת קיום הבטחתו. יתכן איפוא שבהרכבה שונה זו התהלך השיר בעם, ובגלל ההרכב השונה הנותן תוכן שונה מצאו המסדרים לנחוץ לשמור עליו אעפ״י שהקטעים כקטעים נמצאים גם במקום אחר. --פיבל מלצר, <a href=https://www.mosadharavkook.com/shop/פני-ספר-תהלים/ ><cite>פני ספר תהלים</cite></a>, תהילים קח {:he} >שני הענינים למזמור בפני עצמו לזמר לה' על תשועת היחיד ועל תשועת הכלל, ולזכור על ידו הנס שנעשה לו ושנעשה לעמו, ופרטי פרושי הכתובים כתבנו למעלה במקומות הנזכרים. --מלבי״ם, תהילים קח:א We've talked [before](/Where+the+Penitent+Stand/) about David as the archetype of תשובה מאהבה, which in Rav Shagar's formulation means אהבת החטא והחוטא: acceptance that the past was part of ה׳'s plan, that allows us to grow into the people we are today. Being a בעל תשובה doesn't mean rejecting the past; it means building on it. {:he} >תשובה היינו שמשיב אותו דבר אל הש״י, ר״ל שמכיר שהכל פועל הש״י וכחו, אפילו המחשבה טרם ‏נוצרה בלבו של אדם…נמצא הש״י נתן לו כח אז גם בהעבירה, ועי״ז אחר ‏התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות כי גם זה היה רצון הש״י כך. --ר׳ צדוק, צדקת הצדיק This perek is similar. Where in the original context, לי גלעד לי מנשה ואפרים was a cry about the lands that had been lost, now it is simply a statement of David's rule. And על אדום אשליך נעלי...מי נחני עד אדום was a question: who will lead me against Edom that has caused such destruction? Now it is an acknowledgement of ה׳'s help: {:he} >במה אני בוטח?...הלא הוא שהשליטני ה' בזמן הזה באדום הוא סימן כי כן יעשה לי לעתיד וזהו ”מי יובילני עיר מבצר; מי נחני עד אדום“ כי מי שעתה נחני עד אדום יובילני הוא לעתיד עיר מבצר. --אלשיך, תהילים קח:יא David is taking the past of הלא אלקים זנחתנו and declaring the future of באלקים נעשה חיל. Beyond all the tragedy, all the failure that we see in ספר שמואל, there is always hope.