I’m going to talk about וזאת הברכה, since that parsha gets short shrift (it’s never a Shabbat that we have parsha shiur). Moshe’s final words start with a description of מעמד הר סיני:
א וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; לִפְנֵי מוֹתוֹ׃ ב וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ׃
What is an אשדת? Everyone reads it like the קרי, as two words. Artscroll translates it as “fiery Torah”. But the כתיב still must have meaning. The only suggestion I’ve seen was from the Mi Yodea website:
Based on the k’siv, in which “אשדת” is only one word, I have heard it being related to the independent word אשדת, meaning waterfall, as in “תחת אשדת הפסגה”. (D’varim 4:49)
מז וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ׃ מח מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן׃ מט וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה׃
Now, that is a fascinating metaphor (“From His right hand, the waterfall came to them [Israel]”) because “אין מים אלא תורה”:
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור; וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים׃
דורשי רשומות אמרו: ולא מצאו מים—דברי תורה שנמשלו למים. ומנין שנמשלו למים? שנאמר: (ישעיה נה:א) הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. לפי שפרשו מדברי תורה שלושת ימים, לכך מרדו. ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי.
And Moshe alluded to this image in last week’s parsha:
יערף כמטר לקחי
תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא
וכרביבים עלי עשב׃
I think this is a lovely metaphor—Torah is life-giving water, but the overwhelming nature of מעמד הר סיני was a waterfall, like drinking from a firehose. בני ישראל couldn’t handle it:
יד וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃ טו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה; ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות׃…יז ויעמד העם מרחק; ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים׃
So they needed to hear it from Moshe, כרביבים עלי עשב, ”like raindrops on blades of grass“, as Artscroll translates.
But as we said, everyone agrees that it should be read as two words. אש we know, but דת (translated above as “law, Torah”) doesn’t exist anywhere else in תנ״ך until we get to מגילת אסתר, and it seems to be a loan word from Persian.
So Professor Richard Steiner of YU argues that דת should be translated as a verb:
[I argued] that דָת is a contraction of the verb דָאָת ‘she/it flew’—an archaic feminine perfect (cf. עָשָת in Lev 25:21) from the root ד-א-י ‘fly’ (cf. ידאה in Deut 28:49) agreeing with אש, its feminine subject…
[W]hen taken as a verb, דָת is a perfect parallel to the verbs in the four preceding stichs and allows the preposition מ־ to have the meaning ‘from’ (rather than ‘at’) as in the four preceding stichs; and [I] concluded that the original meaning of the phrase was ‘from his right, fire flew to them’.
In other words, אש דת refers not to the Torah, but to the experience of מעמד הר סיני and the revelation of the שכינה.
Most assume דת is a rare, poetic, but still Hebrew word for “law”, meaning the Torah is an אש דת, a “fiery Torah”. What does that mean?
Onkelos still connects it back to the experience of מעמד הר סיני:
וַאֲמַר: יְיָ מִסִּינַי אִתְגְּלִי, וְזֵהוֹר יְקָרֵיהּ מִשֵּׂעִיר, אִתְחֲזִי לָנָא אִתְגְּלִי בִגְבֻרְתֵּיהּ מִטּוּרָא דְפָארָן, וְעִמֵּיהּ רִבְבַת קַדִּישִׁין; כְּתַב יַמִּינֵיהּ, מִגּוֹ אֶשָּׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא.
And everyone else cites the well known aggadic statement:
אש דת: שֶׁהָיְתָה כְתוּבָה מֵאָז לְפָנָיו בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּב אֵשׁ לְבָנָה.
Or as the gemara puts it:
רב פפא בשם ר׳ שמעון בל לקיש: התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה.
“Black fire on white fire”. Sounds impressive. What does it mean?
The Ramban says it’s a metaphor for the mystical concept that the Torah was, before being given to humanity, simply the Name of G-d. “Black on White” hints to its incomprehensibility; “Fire” hints to its inaccessibility.
והטעם לכתיבת התורה בלשון זה—מפני שקדמה לבריאת העולם…כמו שבא לנו בקבלה, שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה.
…עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד.
…ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות.
The Maharsha apparently reads the “Black Fire” as the text, and the “White Fire” as the background, the subtext:
המהרש״א (עירובין יג,א) מבאר שהחלק הלבן רומז למה שמאחורי האותיות, והכוונה לדברים הנסתרים שבאותיות התורה.
While I like this explanation, I do not see it in the Maharsha’s words, which basically echo Ramban’s:
[הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתֶּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת אוֹ מְיַיתֵּר אוֹת אַחַת—נִמְצֵאתָ מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ]: בפשיטות גם בחסר לפי שהתורה באותיותיה הם שמותיו של הקב״ה והוא דרך הנסתר של התורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה ובהן ברא הקב״ה את עולמו ומקיימו ונמצא המחסר אות א׳ הרי הוא מחריב קיומו וק״ל.
But fundamentally these are similar answers. There is something about the Torah that is incomprehensible, that we need to “divide it into words” in order to understand it. We’ve talked about the “hermeneutic cycle”—the meaning we get out of a text depends on what we bring into it, and the meaning we get out of the text allows us to understand it even more: משמעות is the literal meaning of the words, when we start only with a knowledge of Hebrew vocabulary; פשט is the “unadorned” text, when we start with an understanding of literature and reading but nothing that makes it “Jewish”; דרש is the understanding of the text in the light of the תורה שבעל פה, and סוד is the understanding of the text in the light of the קבלה.
However, if we know nothing, then a ספר תורה is just black marks on a white background.
אש שחורה על גבי אש לבנה expresses the trancendental nature of Torah as the “mind of G-d”, unknown and unknowable.
שהתורה היא יצירה טרנסצנדנטית מוחלטת, וכתיבתה היא למעלה מכל תפיסה אנושית. לא אדם כתב את הדברים האלה, ואף לא אחד ממלאכי עליון; אלא הא־ל שברא שמים וארץ במאמר פיו הוא גם שכתב את התורה במכתב א־לוהים. וכשם שבריאת העולם איננה נתפסת לשכל האנושי, שהרי היא למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן, כך גם כתיבת התורה איננה נתפסת לשכל האנושי משום שגם היא למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן. את הרעיון הזה ביטאו חכמים כאשר אמרו שה׳ כתב את התורה באש שחורה על גבי אש לבנה כאלף דור ”לפני“ בריאת העולם, כאשר עדיין לא נברא המקום והזמן, והא־ל היה עדיין יחיד ומיוחד אין עוד מלבדו. משום כך אנחנו אומרים שאין התורה מספרת את מה שאירע בעולם, שהרי היא למעלה מן העולם וקודמת לעולם. כל עצמה איננה אלא הגיונות א־לוהיים המבטאים את מידותיו הקדושות. על פי התפיסה הזאת אמרו חכמים שהקב״ה הסתכל בתורה וברא את העולם.
Both images, of Torah as waterfall and as fiery law, express this idea that Torah is fundamentally incomprehensible to our primitive monkey brains. But there’s hope. Levi Yitzchok of Berditchev says the אש לבנה is ה׳'s incomprehensible Torah. But ה׳ overlaid it with the אש שחורה, the text that we, as human beings, are capable of understanding:
רבותינו ז״ל אמרו (דברים רבה ג:יב): [הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה, עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה]. אפשר לומר, דהרמז דעל ידי מתן תורה יש כח בישראל…והנה גוון לבן כולל כל הגוונין שמקבל כל הגוונין. וזה מרומז על השם יתברך שכולל הכל ושחור אינו כן שאינו כולל כל גוונין רק גוון שחור שיש בו זה מרומז על בן אדם. וזהו שעל ידי נתינת התורה זכו ישראל שהאש שחורה יהיה על גבי, רצה לומר למעלה מאש לבנה, דהיינו שישראל יהיו למעלה כביכול יהיה יותר פועל דברי ישראל מדברי הקדוש ברוך הוא.
When ה׳ gave us the Torah, He took the transcendental Torah that was the “blueprint for creation”, and gave us a version that we could learn and connect to the “mind of G-d”. שמחת תורה is our celebration of that gift.