This Shabbat is שבת הגדול. It’s not clear when it got that name, but it’s at least a millenium. תוספות on שבת פז,ב mention it, and give the classic reason brought in the שולחן ערוך:
שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו.
הגה: והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת ”עבדים היינו“ עד ”לכפר על כל עונותינו“ ופוסקים לומר ”ברכי נפשי“.
מפני הנס: שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת, ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמו שכתוב ”בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳.“ והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם, והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה׳ עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת, על כן קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם, שבת הגדול.
Avudraham gives a nice variation on that reason:
האבודרהם הסביר כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא ”גדול“.
שבת הגדול means “Shabbat of Adulting”.
But other reasons are given.
לפני שמארחין העם בשבת הזה לשמוע הדרשה של הרב עד חצות היום סמוך למנחה…ולספר ולדרוש בקהל את כל אשר עשה ומושך הרבה והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור [את הכל]…ומפני משך זה נראה בעניהם כיום גדול וארוך.
But, as יששכר יעקבסון points out in חזון המקרא, there’s a grammatical problem. “שבת” is feminine. The name should be שבת הגדולה. The מטה משה notes that many שבתות are commonly named for their special Torah or haftorah readings, like שבת זכור, שבת נחמו, שבת חזון and שבת שובה. This is no exception. We have a special haftorah that contains the pasuk:
הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא׃
This is “שבת ”הגדול because we read of “יום ה׳ הגדול”
That is the last pasuk of the haftorah, even though is the the penultimate pasuk of the perek, because we don’t want to end the haftorah on a negative note. The perek ends with:
כג הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא׃ כד והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם׃
For the popular song, we just omit the second half of the last pasuk. We don’t do that with haftorot, so we repeat the penultimate line which is a happier thought (same as we do for איכה, קוהלת and שבת ראש חודש).
But the other named שבתות are named for a significant word in the first pasuk of the haftorah. Why name this day after the last pasuk? I haven’t seen an answer, but I would propose that in fact, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא is the first pasuk of the haftorah. The haftorah in reality is just those two psukim. But we can’t have a 2-pasuk haftorah:
המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין, כנגד שבעה שקראו בתורה.
And we can’t keep going because this is the end not only of ספר מלאכי, but of all ספרי נביאים. This is the last נבואה. So we start enough psukim early to make 21 psukim (that would be why we start in the middle of מלאכי's vision, with פסוק ד.
So why this haftorah on this Shabbat? There’s an obvious reason, the connection between the redemption from Egypt and the eschatological vision of the redemption of ימות משיח:
ר׳ יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. מנלן? אמר קרא (שמות יב:מב) לֵיל שִׁמֻּרִים [הוּא לַה׳ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה׳ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם]. ליל המשומר.
But this haftorah isn’t about the גאולה. There are lots of options in נביאים for eschatology. This haftorah is about אליהו as the harbinger of the גאולה. It’s about what happens before משיח.
We usually think of אליהו‘s role simply as announcing משיח’s coming, so we have כוס של אליהו as a symbol of the fifth לשון של גאולה, “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ”. Or as the one who will decide halachic questions, תשבי יתרץ קושיות ובעיות (so כוס של אליהו reflects the argument whether there should be a fifth cup or not, and אליהו will decide). Rabbi Shulman will be speaking on the question of the fifth cup at his דרשה לשבת הגדול later today, ומושך הרבה והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור את הכל.
But that’s not what the haftorah says: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. And, whatever that means, it’s important. Because without it, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם. The יום ה׳ הגדול והנורא will not be a day of גאולה, but of destruction.
What is השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם?
אמר רבי יהושע: מְקֻבָּל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקרבין בזרוע ולקרב המרחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע. כגון אלו, אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.
רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק.
רבי שמעון אומר: להשוות המחלקת.
וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו׳ והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
רבי יהושע understands השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם as a statement about יחוס.
אלא לרחק המקורבים בזרוע: שהכל מחזיקים אותן בפסולים, אלא שנתקרבו בזרוע. אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה, יניחנה בכשרותה.
רבי יהודה agrees that it is about יחוס but that אליהו wouldn’t reject anyone who has a חזקה of being Jewish.
רבי שמעון takes אבות and בנים metaphorically:
ולדברי ר׳ שמעון, אבות אלו החכמים, ובנים אלו התלמידים, שיהיה לב כולן שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת.
And the חכמים take אבות and בנים as referring to everyone, and take לב literally. And that is the message of שבת הגדול: If we can’t get along, then there will be no גאולה.
(Originally published as “Ode to Purim”) “Yeshno am echod m’Foozar umi’forud”; To all of “us”, from one of “them”.
T’was the night of the geulah,
and in every single shteibel,
sounds of Torah could be heard,
coming from every kind of Yeidel.This one in English,
some in Hebrew, some in Yiddish,
some saying pshat,
and some saying chiddush.And up in shomayim,
the Aibishter decreed,
“The time has come
for My children to be freed.Rouse the Mashiach
from his heavenly berth,
have him get in his chariot
and head down to Earth.”The Moshiach got dressed,
and with a heart full of glee,
went down to the Earth, and entered
the first shteibel he did see.“I’m the Moshiach,
Hashem has heard your plea,
your geulah has come,
it is time to go free!”They all stopped their learning,
this was quite a surprise,
And they looked at him carefully
with piercing sharp eyes.“He’s not the Mashiach!”
said one with a grin,
“Just look at his hat,
at the pinches and brim!”“That’s right!”, cried another
with a grimace and a frown,
“Whoever heard of Mashiach
with a brim that is down?!”“Well”, thought Mashiach,
“If that is the rule,
I’ll turn my brim up
before I go to the next shule!”So he walked on right over
to the next shule in town,
confident to be accepted
since his brim was no longer down.“I’m the Mashiach!”, he cried
as he began to enter.
But the Jews there wanted to know first,
if he was left, right, or center.“Your clothes are so black!”
they cried out in a fright.
“You can’t be Mashiach —
you’re much too far right!If you want to be Mashiach,
you must be properly outfitted.”
So they replaced his black hat
with a kipa that was knitted.Wearing his new kipa,
Mashiach went out and he said,
“No difference to me
what I wear on my head.”So he went to the next shule,
for his mission was dear,
But he was getting a bit frustrated
with the Yidden down here.“I’m the Mashiach!” he cried,
and they all stopped to stare.
And a complete eerie stillness
filled up the air.“You’re the Mashiach?!
Just imagine that.
Whoever heard of Mashiach
without a black hat?!”“But I do have a hat!”
the Mashiach then said.
So he pulled it right out
and plunked it down on his head.Then the Shule started laughing,
and one said, “Where’s your kop?
You can’t have Mashiach
with a brim that is up!If you want to be Mashiach,
and be accepted in this town,
put some pinches in your hat,
and turn that brim down!”Mashiach walked out and said,
“I guess my time hasn’t really come,
I’ll just have to return
to where I came from.So he went to his chariot,
but as he began to enter,
all sorts of Jews appeared,
from left, right, and center.“Please wait, do not leave,
it’s all THEIR fault!” they said
And they pointed to each other,
and to what was on each other’s head.Mashiach just looked sad,
and said, “You don’t understand.”
And then started up his chariot
to get out of this land.“Yes, it’s very wonderful,
that all of you learn Torah,
But you seem to have forgotten,
a crucial part of our mesorah.”“What does he mean?
What’s he talking about?”
And they all looked bewildered,
and all began to shout.Mashiach looked back and answered,
“The first place to start,
is to shut up your mouths,
and open up your heart.To each of you, certain Yidden
seem too frum or too frei
but ALL Yidden are beloved,
in the Aibeshter’s eye.”And on his way up he shouted,
“If you want me to come,
try working a little harder
on some ahavas chinam.”(c) YZF Toronto 1992. This may be freely reproduced and distributed under the following conditions: 1) That it is reproduced EXACTLY as it appears here, including the heading on side one, ALL 30 stanzas, and this note; 2) it is distributed free of charge; 3) it is not used by ANY organization for promotional purposes. Any breach of these conditions shall constitute gezel and a breach of the copyright.
Note that the song is much more gentle than the נביא. In the song, Mashiach just leaves. The threat in מלאכי is worse: והכיתי את הארץ חרם.
Pesach is a great time to get together with family and argue about everything. We each have our own stringencies and won’t eat in each other’s houses. But the message of שבת הגדול is that while בניסן נגאלו and בניסן עתידין ליגאל, it is possible for all that גאולה to fall apart if we can’t get along.
But in the end, the נביא's message is one of hope. אליהו will come, and לב אבות and לב בנים will come together. That is what faith in ביאת משיח means.
If faith implies anything—faith in G-d, or the Jewish people, of the covenant to binds one to the other as a “kingdom of priests and a holy nation”—it implies this: that Jews having come thus far will not now disintegrate, so advanced along the journey which Abraham began nearly four thousand years ago. The inclusivist faith is that Jews, divided by where they stand, are united by what they are traveling towards, the destination which alone gives meaning to Jewish history: the promised union of Torah, the Jewish people, the land of Israel, and G-d.