This week’s parasha centers on the commandment to build a מקדש; specifically the temporary מקדש that accompanied בני ישראל through the wilderness:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃
…ח ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם׃
ט ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו; וכן תעשו׃
Last week’s parasha ended with Moshe going up Mount Sinai:
ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר; ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה׃
Then we have seven נבואות and 3107 words about building the משכן:
וידבר/ויאמר ה׳ אל משה…
And halfway through כי תשא Moshe is done:
ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים׃
Sounds straightforward: Moshe goes up, gets the instruction manual for the משכן and comes down. But Rashi doesn’t read it this way:
ויתן אל משה וגו׳: אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן [תנחומא לא].
The problem is obvious: what is Rashi talking about? His “proof” is about when Moshe told all this to the Jews; it has nothing to do with when G-d told it to Moshe. Some editions of Rashi even have a parenthetical comment by an anonymous editor appended to the text of Rashi itself:
צ״ע טובא דילמא הכל כסדר וצווי הקב״ה למשה היה בארבעים ימים הראשנים טרם עשותם העגל וקודם רדתו מההר עשו העגל ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב״ה. וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל…וק״ל.
(We’ll get to the Zohar later)
First, let’s look at some other approaches. The Ramban explicitly disagrees, and says the משכן was commanded immediately after מעמד הר סיני as a way of continuing the experience of סיני:
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות…וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים…ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון…
The commandment is written before מעשה העגל because it was given before מעשה העגל.
Sforno has the opposite opinion. As we said last week, Sforno holds that the details of the commandments depended on the spiritual level of בני ישראל, and ה׳ changed the mitzvot whenever they sinned:
ההשקפה שביסוד שיטת רבינו היא…שכל שינוי מהותי בדרגת בני ישראל בתקופת מתן תורה צריך להשפיע על הרכב תרי״ג המצוות בהן נצטוו. אם תפקידן של המצוות הוא להביא לידי כך שבני ישראל יהיו ”עם קדוש לה׳ אלקך“, ו”ממלכת כהנים וגוי קדוש“, הרי שמטרה נכספת זאת תושג בדרכים שונות, בהתאם לדרגה של אלו שמשימה זאת מוטלת עליהם.
So he reads the initial commandments, given right after מעמד הר סיני, as the ideal state of בני ישראל:
מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃
מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.
בכל המקום אשר אזכיר את שמי:שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו (ישעיהו יב:ד).
אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך.
But, says Sforno, things changed with the עגל and they needed to build a structure of gold and silver (our parasha). Then the Torah gives the backstory of what happened to cause the change:
ויתן אל משה ככלותו: אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (לעיל יט:א) ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שם כ:כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (להלן לג:ו):
The Zohar that we mentioned before tries to split the difference: the commandment was given before מעשה העגל, but it was changed afterward:
וְתָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (שמות כה) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, בְּגִין דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא מִכָּל סִטְרִין, בְּמוֹחָא וּקְלִיפָה. וּבְגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בְּגַּוַּויְיהוּ, אִתְּמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא לוֹן בֵּינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מוֹחָא. וְכֻלְּהוּ אִתְפְּקָדוּ.
לְבָתַר סָטָא זִינָא לְזִינֵיהּ, וְאָתוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב וְעָבָדוּ יַת עֶגְלָא, וְסָטוּ אֲבַתְרַיְיהוּ אִינּוּן דְּמִיתוּ, וְגָרְמוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מוֹתָא וְקָטוֹלָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא לָא יְהֵא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. מִיַּד וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳. מֵאִתְּכֶם וַדַּאי, וְלָא כְּקַדְמִיתָא דִּכְתִּיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ׳, מֵאָן אֲתָר כָּנִישׁ לוֹן. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ, אִצְטְרִיךְ מֹשֶׁה לְאַכְנָשָׁא לוֹן, וּלְיַחֲדָא לוֹן מִבֵּינַיְיהוּ. (שמות לה) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה.
(וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִיל אֶת כֻּלָּם, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן מִכָּל הַצְּדָדִים, בְּמֹחַ וּקְלִפָּה. וּמִשּׁוּם שֶׁהָיוּ אוֹתָם עֵרֶב רַב עִמָּהֶם, נֶאֱמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִילָם בֵּין יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מֹחַ, וְכֻלָּם הִצְטַוּוּ. )
( אַחַר כָּךְ סָטָה כָּל מִין לְמִינוֹ, וּבָאוּ אוֹתָם עֵרֶב רַב וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, וְסָטוּ אַחֲרֵיהֶם אוֹתָם שֶׁמֵּתוּ וְגָרְמוּ לְיִשְׂרָאֵל מָוֶת וְהֶרֶג. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן לֹא יִהְיֶה אֶלָּא רַק מִצִּדָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. מִיָּד—וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. וְכָתוּב אַחֲרָיו, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳. מֵאִתְּכֶם וַדַּאי, וְלֹא כָּרִאשׁוֹנָה שֶׁכָּתוּב מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ׳, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הִקְהִיל אוֹתָם? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ אוֹתָם עֵרֶב רַב בֵּינֵיהֶם, הִצְטָרֵךְ מֹשֶׁה לְכַנְּסָם וּלְיַחֲדָם מִבֵּינֵיהֶם.)
Problem 1: A New Mitzvah?
Unlike Sforno, Rashi holds that all the mitzvot were given at Sinai, that they did not change:
בהר סיני: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
This is not a problem if we assume that Rashi held like the Rambam, that only מצות שנוהגות לדורות ”count“ in the תרי״ג מצות, that were given as a unitary whole:
השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות כג,ב) תרי״ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. כי מצות שאינן נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעקר התורה שנתנה היה בסיני והוא אמרו יתעלה (ס״פ משפטים) ”עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך“. ובבאור אמרו (שם כג,ב-כד,א) מאי קראה ”תורה צוה לנו משה מורשה“ רוצה לומר מספר תורה והוא תרי״א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום ובהם נשלמו תרי״ג מצות. ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור״ה וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר (ס״פ והא״ש) כימי השמים על הארץ.
There are only 3 “mitzvot” in this week’s parasha; the first refers to the permanent מקדש, not the temporary משכן:
ויקחו לי תרומה יש בה שתי מצוות עשה ואחת מצות לא תעשה
צה לבנות בית לשם ה׳ כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה
צו שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות
צז להשים בבית המקדש לפני ה׳ לחם תמיד
Problem 2: What Was the Purpose of the משכן?
Rashi agrees with Ramban that there is a mitzvah to build a מקדש in ארץ ישראל to enable the presence of the שחינה among בני ישראל (see Rabbi Leibtag’s discussion). However, he feels that the משכן was only a response to חטא העגל, as an atonement for their sin:
אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה; עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן׃
משכן העדת: עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.
This is based on the Midrash Tanchuma:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, א״ר יהודה בר׳ שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה…הוי ביום הכפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש…ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום. א״ל הקדוש ב״ה ”ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“ כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב״ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ב״ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) ”ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו׳“ ולכן מתכפרין בזהב ”וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב“, אמר הקדוש ברוך הוא (ירמיה ל) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך.
Problem 3: Why Not Read the Parasha Chronologically?
But still, there should be some reason inherent in the text to invoke אין מוקדם ומאוחר בתורה. What difficulty forces Rashi to reject Ramban’s understanding? Rabbi Leibtag suggests that, if all had gone according to plan, there just wouldn’t be enough time to build a משכן:
א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן; במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב׃
ב אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע׃
אחד עשר יום מחורב:
אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י:יא) ”ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו׳“ ובכ״ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה.
There’s no point in spending a year building a משכן for a 3-day journey; they should have entered ארץ ישראל immediately and built the real בית המקדש.
Problem 4: So Why Write it “Out of Place”?
Rabbi Leibtag suggests that the commandment (that was given after the עגל) was retconned back into the story of מעמד הר סיני once building the משכן became necessary. The Torah wanted to make clear to us, the readers, the connection between מקדש and סיני. The story of חטא העגל is, as Sforno says, a different story to be told at a later time.
- retcon
- (shortened form of RETroactive CONtinuity; first made popular in the comic book world)
- a piece of new information that imposes a different interpretation on previously described events, typically used to facilitate a dramatic plot shift or account for an inconsistency.
According to this interpretation, we can now understand why (according to Rashi) the Torah places the commandment to build the Mishkan out of chronological order. Even though the mitzvah to build the Mishkan should have been recorded after the story of Chet Ha’Egel, the Torah intentionally records it earlier—immediately after Ma’amad Har Sinai—in order to emphasize the conceptual connection between Matan Torah and the Mishkan/Mikdash, as explained by Ramban. Hence, Rashi can reach the exact same conclusion as Ramban regarding the importance of a Mikdash—”l’chatchila“!