This is largely a recap of <a href="/פרשת+תזריע־מצורע+תשע״ז/" >‎פרשת תזריע־מצורע תשע״ז</a>. This is a particularly resonant parasha this year, with the aspects of disease, contamination, plague and isolation. We all know that צרעת is attributed to לשון הרע, and many have taken this as a lesson from COVID-19 as well: <blockquote lang=en><p>The leading Torah sage of our generation, Rav Chaim Kanievsky, has given us two points to focus upon as a Tikkun (correction) and a spiritual protection from this virus.</p> <p>Make a special effort to refrain from the speaking of Lashon Hara and Rechilus; to refrain from any negative words of gossip or tale-bearing against a fellow Jew. As the Talmud states, the leper is banished to be outside the camp, separate from all, because he spoke evil words and separated a husband from a wife and, therefore, he must be separated (Talmud, Arachin 15b).</p> <p>...The second point Rav Chaim has instructed us is to be humble toward others...</p> <footer class=source>Texas Jewish Post, March 18, 2020, <a href="https://tjpnews.com/the-coronavirus-the-jewish-response/"><cite>Ask the Rabbi</cite></a></footer></blockquote> (I'm not claiming that the pandemic exists *because* of Lashon Hara, but any tragedy is an opportunity for חשבון הנפש) צרעת even includes the need for wearing a mask--על שפם יעטה. The interpretation that צרעת comes because of לשון הרע is from ספר דברים: <blockquote lang=he><p><b>ח</b> השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות: ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות׃ <b>ט</b> זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים׃</p> <footer class=source>דברים פרק כד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים. </p> <footer class=source>רש״י, דברים כד:ט, ד״ה זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע.</p> <footer class=source>אבן עזרא, שם</footer></blockquote> If you know the מפרשי תורה, this Ibn Ezra is amazing. He usually strictly deals with the פשט; here is is saying that what is a דרש in ויקרא is פשט here. These two parshiot list a sequence of נגעים, from צרעת of the skin to the hair, to clothing, to houses (the ceremony for purification is right before the צרעת הבית description, for reasons that we will not go into now). Rambam says (based on the gemara) these are in order, from worst to most benign, and that there is a divine lesson here: <blockquote lang=he><p>הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת. ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.</p> <p> שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך.</p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות טומאת צרעת טו:י</footer></blockquote> But Rashi seems to have a different perspective on, specifically, צרעת הבית. He doesn't read it as a punishment. <blockquote lang=he><p><b>לד</b> כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה; ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם׃ <b>לה</b> ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר; כנגע נראה לי בבית׃ <b>לו</b> וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית; ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית׃</p> <footer class=source>ויקרא פרק יד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>ונתתי נגע צרעת</em>: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם (תורת כהנים ה:ד), לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן (ויקרא רבה יז:ו).</p> <footer class=source>רש״י, ויקרא יד:לד </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>דאם לא כן מאי ”<em>ונתתי</em> נגע צרעת“; ”נגע צרעת כי תהיה“ מיבעי ליה, כמו שכתוב בנגעי אדם (יג:ט): ”נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן“.</p> <footer class=source>מזרחי (רא״ם) שם </footer></blockquote> Based on Avigdor Boinchek's <a href="https://www.amazon.com/Whats-Bothering-Rashi-Vayikra/dp/1583304002"><cite>What's Bothering Rashi, Vayikra</cite></a>, Rashi is looking at the parallel to a later pasuk: <blockquote lang=he><p><b>י</b> והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדלת וטבת אשר לא בנית׃ <b>יא</b> ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת; ואכלת ושבעת׃</p> <footer class=source>דברים פרק ו</footer></blockquote> Every other example of צרעת uses the expression כי יהיה. This specifically says ונתתי, "I will give", which has the implication of being a gift, a positive thing. What's interesting is that Rashi is combining two sources with his לפי. The first is the ספרא, quoted in the gemara as well: <blockquote lang=he><p><em>ונתתי נגע צרעת</em>: אמר ר׳ יהודה: בשורה הוא להם שבאים עליהם נגעים. </p> <p>ר׳ שמעון אומר ”ונתתי נגע צרעת“: פרט לנגעי אנסים.</p> <footer class=source>ספרא, מצורע ה:ד</footer></blockquote> ר׳ שמעון (in Malbim's understanding) says that ונתתי means that these laws only apply to miraculous נגעים; if they can be attributed to natural causes then they are not צרעת הבית.‎ ר׳ יהודה says the term ונתתי means that it is a בשורה, which generally means good news, but in context it just means "a prediction", as Rashi himself says on the gemara: <blockquote lang=he><p><em>בשורה היא להם</em>: שהכתוב מבשרן שעתיד להיות אע״פ שדבר רע הוא.</p> <footer class=source>רש״י, הוריות י,א</footer></blockquote> The other source for Rashi is the Midrash Rabbah: <blockquote lang=he><p>תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא.</p> <footer class=source>ויקרא רבה יז:ו</footer></blockquote> This is not obviously connected to the idea of בשורה. Ramban agrees with the Rashi on the pasuk that בשורה means "good news", but he interprets it very differently: the fact that ה׳ cares enough about us to punish us is a sign of His relationship. <blockquote lang=he><p> והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה׳, כמו שאמר ”כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה“, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.</p> <p>ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה:ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה׳ ותשרה שכינה בתוכם. </p> <footer class=source>רמב״ן, ויקרא יג:מז </footer></blockquote> Rashi seems to be going out of his way here to read צרעת הבית positively, as a reward in and of itself. <hr/> Another example: the owner of the house has to remove all their belongings to the street. Compare Rashi: <blockquote lang=he><p><em>ולא יטמא כל אשר בבית</em>: שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. </p> <footer class=source>רש״י, ויקרא יד:לד </footer></blockquote> to the Midrash: <blockquote lang=he><p>אדם אומר לחבירו: השאילני קב חטים. ואמר לו: אין לי. קב שעורים? אין לי! קב תמרים? אין לי! אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה. היא אומרת אין לי. השאילני כברה? ואומרת אין לי! מה הקדוש ברוך הוא עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים יש כאן!</p> <footer class=source>ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה יז סימן ב </footer></blockquote> <hr/> Artscroll notes the different interpretations and says אין הכי נמי, "[t]wo very different explanations are given by the Sages and cited by the commentators". Rashi, in fact, considers צרעת הבית is not a punishment like the other forms of צרעת. I would propose that Rashi has to agree that צרעת is a negative thing. However, as we've noted, it is generally taken to be a divine response to things like לשון הרע,‎ גסות הרוח and צרות העין. These are more character traits, bad מידות, than sins. They are more in the realm of מוסר than הלכה. And you can't change character by punishing. I talk to parents about this all the time. To change a habit or a character trait, the person has to <em>want</em> to change. They need to buy in to the program. If I want to quit smoking, I could start a program where someone follows me around with a baseball bat and hits me over the head every time I lit up. But after a day, I'd quit--not smoking, but the program. Negative reinforcement (response is strengthened by removing or avoiding an aversive stimulus) only works if the person can't get out of the reinforcement therapy entirely, like a prisoner or a child. Otherwise what is reinforced is the behavior of "don't go to this therapist any more". Or, for teenagers, "lie to my parents and hide my dysfunctional behavior". So צרעת starts, at least, as positive reinforcement for the good behavior: acknowledge that a problem exists, go to the כהן for purification, and you will be rewarded. It's only if that doesn't work that ה׳ increases the consequences (and, of course, ה׳'s reward and punishment is the ultimate example of being unable to escape negative reinforcement). It's a useful lesson in dealing with our own children.