This week’s parasha has Yitzchak giving ברכות to his two sons, and it’s worth noting that they are different ברכות. There is the blessing intended for Esav (that Yaakov “steals”):
כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לו וַיָּרַח את ריח בגדיו וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃
כח וְיִתֶּן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃
כט יעבדוך עמים וְיִשְׁתַּחֲווּ לך לאמים הוה גביר לאחיך וְיִשְׁתַּחֲווּ לך בני אמך; ארריך ארור ומברכיך ברוך׃
And the blessing intended for Yaakov:
א וַיִּקְרָא יצחק אל יעקב וַיְבָרֶךְ אתו; וַיְצַוֵּהוּ ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען׃
ב קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך; וְקַח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך׃
ג וא־ל שד־י יברך אתך וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ לקהל עמים׃
ד וְיִתֶּן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם׃
They are strikingly different; Esav’s is for riches and dominion (an “עולם הזה” blessing) and Yaakov’s is spiritual, to continue the legacy of Avraham. The Sfas Emes says that both, really, are spiritual, but Esav needs to reach that spirituality indirectly:
גם נראה שבוודאי היה ברכת יצחק לעשו באופן שהיה עשו מרוחק מהקדושה שעכ״ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ״ל. וז״ש [(בראשית כז:לו) וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי] משמע שהיה באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו.
But what is it about Esav’s blessing that allows him שעוד יוכל להתקרב להקדושה? The Sfas Emes starts with Rashi, who is bothered by a grammatical note: the blessing starts with וְיִתֶּן לך. The וו at the start doesn’t bother us, since we are used to the וו ההיפוך in Biblical Hebrew, as in the previous pasuk: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר. It doesn’t mean “and”; it just indicates the past tense. But that’s not what’s going on here. The וו ההיפוך has a פתח under it: וַ. This pasuk starts with וְיִתֶּן, meaning not “He gave”; that would be וַיִתֶּן. This means “And He will give”. This is the beginning of the blessing. Why start with “and”? Rashi starts with a midrashic answer, then gives the פשט:
ויתן לך: יתן ויחזור ויתן. ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני, שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו׳ ועוד יתן לך מטל השמים וגו׳.
The Sfas Emes notes that there must be something important in this midrashic answer, since Rashi brings it before the obvious straightforward understanding of the text, and he doesn’t really quote the original midrash:
ויתן לך: יתן ויחזור ויתן לך, יתן לך ברכות ויתן לך כבישן [רש״י: מקום להתקיים שם הברכות], יתן לך שלך ויתן לך של אביך; יתן לך שלך ויתן לך של אחיך.
So the Sfas Emes gives a chassidish spin on Rashi (I’m not sure that it’s actually what Rashi meant, but it’s an important insight):
ברש״י ז״ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי״ל כי רצון הש״י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ״ר להש״י ע״י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהיה לו צרכיו.
We have to go a little kabbalistic here. נ״ר is נפש and רוח, the “lower” levels of the soul, often called the נפש הבהמית, the “animal soul”. It’s the emergent property we call “life”. When I read this, I initially assume he’s talking about how the Rambam understands “rewards” in the physical world:
ב מה הוא זה שכתוב בכל התורה כולה, אם תשמעו יגיע לכם…אותן הדברים בעולם הזה—כגון שובע ורעב, ומלחמה ושלום, ומלכות ושפלות, וישיבת הארץ וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית.
ג כל אותן הדברים אמת היו, ויהיו..ואף על פי כן אין אותן הטובות, הן סוף מתן שכרן של מצוות….
ד הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה…זוכה בה לחיי העולם הבא…והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד—שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב—כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה, ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא.
ה׳ gives us stuff when we fulfill His will, not as a reward (that is חיי העולם הבא), but to allow us to do more מצוות, so that we can get the ultimate reward of חיי העולם הבא. But the Sfas Emes says that ה׳ gives us stuff so we can create קדושה in the physical world and thus give back to הקב״ה:
…רצון הש״י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ״ר להש״י ע״י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהיה לו צרכיו ובפרט השפעה בעבודתו יתברך בעצמו, וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש״י ומביא התחדשות. וז״ש יתן ויחזור ויתן כענין שכתוב במדרש ויאמר משה לה׳. משל ים שנשפך לגומא שאצלו.
אתה מוצא וידבר ה׳ אל משה ויאמר ה׳ אל משה, וכן אתה מוצא ויאמר משה אל ה׳ וידבר משה אל ה׳. משל למערה שהיא נתונה לשפת הים. עלה הים ומלאה; לא היה הים זז משם אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים, כך וידבר ה׳ אל משה ויאמר משה אל ה׳.
שאז היה זה נותן לזה וזה לזה…כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע״ג. אבל בנ״י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן …. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ״י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ״ש החודש הזה לכם].
יתן ויחזור ויתן means ה׳ gives us things, and our role in the universe is to transform those things into קדושה, doing מצוות with them, and thereby returning them to ה׳. But we are returning something different; we create the קדושה. That is our purpose in life.
Rav Hutner emphasizes this idea, especially the fact that we are all unique and have our unique role in creating that קדושה. This is from Dr. Yaakov Elman’s Pahad Yitzhak: A Joyful Song of Affirmation.
יחידותו של אדם מחייבת אותו לומר ”בשבילי נברא העולם“.
…עצם האפשרות של היחידות בשכלו של אדם, באה
היא לו רק מפני שיש בכל שכל ושכל דבר מחודש מה שאין בשכל חברו. ונמצינו
למדים, דמהותו של כל שכל ושכל הוא במציאות החידוש הנמצא בו. ומפני כן
אמרו ”אין בית המדרש בלא חידוש“.
This is the ברכה we “stole”, the responsibility to use the gifts of Divine Providence to create חידוש in the world, to be partners in creation and give קדושה back to הקב״ה.