When we look at ויקרא, we can discern a structure that runs through the sefer. It deals with the laws of קדושה, and specifically the קדושה of place, person and time. It starts with the laws of the משכן, then the laws of the holiness of בני ישראל and the כהנים, then the holidays. The last 4 chapters are appendices: the מקלל, שמיטה, תוחכה and ערכין; we will have to see how those fit in. There is one narrative that takes up the first half of our parasha:
א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃
ב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃
And if we look carefully, the narrative actually started in the end of last week’s parasha:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה; ואת פר החטאת ואת שני האילים ואת סל המצות׃
…לא ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו ואת הלחם אשר בסל המלאים: כאשר צויתי לאמר אהרן ובניו יאכלהו׃
לב והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו׃
לג ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם: כי שבעת ימים ימלא את ידכם׃
לד כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשת לכפר עליכם׃
לה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה׳ ולא תמותו: כי כן צויתי׃
לו ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה׳ ביד משה׃
And this story ends tragically:
כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃
כד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃
ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
This story would seem to belong more in the end of ספר שמות, with the rest of the building and the dedication of the משכן. Why put it here? Clearly, it has a pedagogical purpose. It illustrates the holiness of the משכן. As Rashi says in אחרי מות:
מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.
Then we have laws but they don’t seem to fit the structure:
א וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אלהם׃
ב דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ׃
The laws of kashrut do not seem to have anything to do with the משכן. But this is what Rabbi Shulman calls an optical illusion. It’s not really about eating; the laws of what we are allowed to eat are in ספר דברים:
ג לא תאכל כל תועבה׃
ד זאת הבהמה אשר תאכלו: שור שה כשבים ושה עזים׃
ה איל וצבי ויחמור; ואקו ודישן ותאו וזמר׃
ו וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו׃
ז אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה; את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם׃
ח ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם; מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו׃
ט את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו׃
יוכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם׃
יא כל צפור טהרה תאכלו׃
יב וזה אשר לא תאכלו מהם: הנשר והפרס והעזניה׃
יג והראה ואת האיה והדיה למינה׃
יד ואת כל ערב למינו׃
טו ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף; ואת הנץ למינהו׃
טז את הכוס ואת הינשוף והתנשמת׃
יז והקאת ואת הרחמה ואת השלך׃
יח והחסידה והאנפה למינה; והדוכיפת והעטלף׃
יט וכל שרץ העוף טמא הוא לכם: לא יאכלו׃
כ כל עוף טהור תאכלו׃
כא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו׃
The laws here only mention eating in passing; they are fundamentally about טמאה and טהרה:
כד ולאלה תטמאו; כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב׃
כה וכל הנשא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב׃
כו לכל הבהמה אשר הוא מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם; כל הנגע בהם יטמא׃
כז וכל הולך על כפיו בכל החיה ההלכת על ארבע טמאים הם לכם; כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב׃
כח והנשא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב; טמאים המה לכם׃
לט וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב׃
מ והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב; והנשא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב׃
מא וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל׃
מב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם׃
מג אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ; ולא תטמאו בהם ונטמתם בם׃
מד כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני; ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ׃
מה כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים; והייתם קדשים כי קדוש אני׃
מו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים; ולכל נפש השרצת על הארץ׃
מז להבדיל בין הטמא ובין הטהר; ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל׃
What is טמאה? Rav Hirsch famously connects it to the idea of death, and the things that remind us of death:
[They] need to be avoided only because of the mental associations we make with them, the trains of thought they set off in us. We avoid them not for what they are, but for what they get us to think about.
טמאה isn’t evil or even bad. Those who deal with the dead directly (the highest,“worst” level of טמאה) are called the חברא קדישא, the holy society. It is, however, inconsistent with the idea of the holy and so is forbidden within the confines of the מקדש. And that is why the laws of קשרות are in our parasha. They introduce the laws of טמאה and טהרה that continue for the next two parshiot and help define the קדושה of place of the משכן.
And if we see these laws as fundamentally symbolic (what we call חוקים), then we can appreciate what we would previously have seen as arbitrary details. There is one detail that I want to focus on in particular:
לב וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם; במים יובא וטמא עד הערב וטהר׃
לג וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו; כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו׃
Note that this is not a difference in porosity or other physical characteristic, and it’s not related to kashering; this is just about how a vessel becomes טמא and how it can be purified.
There are two types of vessels that have two different sets of Tumah laws: There are metal utensils (kli matches) which become Tameh from outside contact with sources of Tumah. There are also earthenware vessels (kli cheres), which only become Tameh from the inside.
In the case of the earthenware vessels (kli cheres), actual contact between the vessel and the Tumah is not needed. Even if a sheretz is suspended inside the kli cheres, the utensil becomes tameh.
The Kotzker Rebbe [Rabbi Menachem Mendel Morgensztern of Kotzk (1787–1859)], zt"l, explains the difference: Metal itself is a precious commodity. Therefore as soon as contact is made — even on the outside — it becomes tameh.
An earthenware, kli cheres, however, is made from material that is almost valueless. The whole value and importance of the vessel is determined by its functionality—what it can contain. Therefore the vessel can only be made impure by attacking its functionality—from within the walls of the vessel.
The Kotzker goes on that there is something that the Torah goes out of its way to point out is also made of earth, an “earthenware vessel”, a כלי חרש:
The Kotzker declares that people can also be compared to earthenware vessels. Man’s value is not based on his component elements and minerals. The value of these elements is negligible. The value of a human being is based on what is inside.
This idea goes both ways: we need to make sure to judge others by who they are on the inside, not their outward appearance. And we need to be careful that what we are on the inside reflects our true values.
So these obscure rules about a long-lost ritual can carry profound messages for today, and it is with this mindset that we should approach all these laws.