What’s the difference between inlaws and outlaws?
Outlaws are wanted.
But despite the joke, in this week’s parsha, Moshe wants to live with his father-in-law to be:
ויואל משה לשבת את האיש; ויתן את צפרה בתו למשה׃
Moses desired to dwell with the man; and he gave his daughter Zipporah to Moses.
I want to look at that word, ויואל, that Artscroll translates as “desired”.
ויואל: כתרגומו.
וּצְבִי משֶׁה לְמִיתַב עִם גַבְרָא וִיהַב יָת צִפּוֹרָה בְרַתֵּהּ לְמשֶׁה׃
But I think a better translation would be, “desired and acted on that desire” or “decided to”:
ויאמר יהושע אהה אדנ־י ה׳ למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו; ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן׃
וישבו ויאכלו שניהם יחדו וישתו; ויאמר אבי הנערה אל האיש הואל נא ולין וייטב לבך׃
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃
And that last example is theologically significant: ספר דברים started as Moshe’s decision, not a prophecy from ה׳:
In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.
But here, ויואל משה sets up an obvious parallel:
וישב על הבאר:…למד מיעקב שנזדוג לו זווגו מן הבאר.
י ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו; ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו׃..יח ויאהב יעקב את רחל; ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה׃
טו וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה; ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר׃ טז ולכהן מדין שבע בנות; ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן׃…יז ויבאו הרעים ויגרשום; ויקם משה ויושען וישק את צאנם׃..כא ויואל משה לשבת את האיש; ויתן את צפרה בתו למשה׃ כב ותלד בן ויקרא את שמו גרשם; כי אמר גר הייתי בארץ נכריה׃
The similarities are obvious: running for their lives, meeting their wives at the well, working for their fathers-in-law as shepherds. But the difference is striking: Yaakov wants to marry Rachel, and agrees to work for his future father-in-law; Moshe wants to work for his future father-in-law and agrees to marry Zipporah. The Netziv even argues that Moshe wasn’t all that interested in the marriage:
לשבת את האיש: שכרו לרעות צאנו בשביל לחמו תמיד.
ויתן את צפרה בתו למשה: לא כתיב כאן ”לו לאשה“ כלשון המקרא בכ״מ. משום דמשמעות ”לו לאשה“ הוא לכלכל חייו ולהיות לו לעזר. משא״כ במשה שהיה מובדל מאנשים, ולא היתה לו לעזר.
And that connects to Rashi’s further comment.
ויואל:…ומדרשו: לשון אלה—נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו.
ואיש ישראל נגש ביום ההוא; ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם׃
Moshe swears to stay with Yitro, unlike Yaakov who sneaks out while Lavan is out of town.
וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים; ויאמר יתרו למשה לך לשלום׃
וישב אל יתר חתנו: לטל רשות, שהרי נשבע לו.
But there is another aggadah that is brought in a number of places, that says that the אלה—the oath—of ויואל משה is much more dramatic:
ויואל משה לשבת את האיש: בשעה שאמר משה ליתרו: תנה לי את צפורה בתך לאשה, אמר לו: קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו משה: מה הוא? אמר לו: הבן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו: השבע לי, וישבע לו. שנאמר ”ויואל משה לשבת“; אין אלה אלא לשון שבועה.
Moshe swears to dedicate his בכור to עבודה זרה. To help understand this, we have to jump forward a few generations:
ה והאיש מיכה לו בית אלקים; ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן׃ ו בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה׃
ז ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה; והוא לוי והוא גר שם׃…י ויאמר לו מיכה שבה עמדי והיה לי לאב ולכהן ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים וערך בגדים ומחיתך; וילך הלוי׃ יא ויואל הלוי לשבת את האיש; ויהי הנער לו כאחד מבניו׃ יב וימלא מיכה את יד הלוי ויהי לו הנער לכהן; ויהי בבית מיכה׃
ב וישלחו בני דן ממשפחתם חמשה אנשים מקצותם אנשים בני חיל מצרעה ומאשתאל לרגל את הארץ ולחקרה ויאמרו אלהם לכו חקרו את הארץ; ויבאו הר אפרים עד בית מיכה וילינו שם׃ ג המה עם בית מיכה והמה הכירו את קול הנער הלוי; ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלם ומה אתה עשה בזה ומה לך פה׃…
ל ויקימו להם בני דן את הפסל; ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ׃ לא וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלקים בשלה׃
ד וירא ה׳ כי סר לראות; ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני׃ ה ויאמר אל תקרב הלם; של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא׃
The gemara connects הלם—“hither”—and פה—“here”—to Moshe on הר סיני. The Levi has come to a place of עבודה זרה, instead of coming to the place of the ultimate revelation of הקב״ה.
וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה. אמרו לו: לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: אַל תִּקְרַב הֲלֹם? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה (שמות ד:ב): מַה זֶּה בְיָדֶךָ? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה (דברים ה:כח): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי? תעשה כומר לעבודה זרה?! אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, ואל יצטרך לבריות. והוא סבר—לעבודה זרה ממש; ולא היא, אלא ”עבודה זרה“—עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא: גברא רבא אנא וזילא בי מילתא.
Who was אבי אבא?
וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי. וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב (דברי הימים א כג:טו): בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר! אלא מתוך שעשה מעשה מנשה, תלאו הכתוב במנשה.
Moshe decides—ויואל משה—to work for כהן מדין. Midrashically, that is getting very close to ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, and the midrash says it led to Moshe losing his בכור. The Baal HaTurim makes another textual connection:
וּלְכֹהֵן: ג׳ בַּמָּסוֹרֶת – ”וּלְכֹהֵן מִדְיָן“; וּשְׁנֵי פְעָמִים גַּבֵּי פֶּסֶל מִיכָה כְּתִיב ”לְאָב וּלְכֹהֵן“. יִתְרוֹ הָיָה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּכְשֶׁנָּשָׂא מֹשֶׁה אֶת בַּתּוֹ הִצְרַךְ מֹשֶׁה לִדָּר לוֹ שֶׁבֵּן הָרִאשׁוֹן שִׁיוְלֶד לוֹ יִהְיֶה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְזֶה הָיָה כַוָּנָתוֹ, כִּי יָדַע שֶׁיַּחֲזִיר אֶת חָמִיו לְמוּטָב, כְּמו שֶׁעָשָׂה, שֶׁהֲרֵי נִתְגַּיֵּר. מִכָּל מָקוֹם נֶעֶנַשׁ, שֶׁבֶּן בְּנוֹ נַעֲשָׂה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ”וִיהוֹנָתָן בֶּן גַּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶׁה“, נוּן תְּלוּיָה, וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ ז״ל: בֶּן מֹשֶׁה הָיָה, אֶלָּא שֶׁתּוֹלִין הַמַּלְקָלָה בַּמְקְלְקָל:
Yitro was a seeker after religious truth:
א וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו; כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים׃…י ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה; אשר הציל את העם מתחת יד מצרים׃ יא עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים; כי בדבר אשר זדו עליהם׃
מכל האלהים: מלמד שהיה מכיר בכל ע״ז שבעולם, שלא הניח ע״ז שלא עבדה.
And so he saw in his grandchildren the perfect opportunity: a controlled study! One child to עבודה זרה, and one child to עבודת ה׳: let’s see who succeeds!
But what is Moshe thinking? What led up to ויואל משה?
יג ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים; ויאמר לרשע למה תכה רעך׃ יד ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי; ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר׃
ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל.
אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה; וכי אוציא את בני ישראל ממצרים׃
וכי אוציא את בני ישראל: ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים?
Moshe runs away, not only from Pharaoh but also from his brethren. ויואל משה—Moshe desired, Moshe decided, Moshe swore—to stay in Midian. It was a statement that he had given up on the people of Israel, and in effect he had given up on the G-d of Israel. Much of the rest of this parsha and the next is not so much about saving בני ישראל, but about saving Moshe and restoring his faith.