I bought Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב largely for the following insight that Hilel Frankenthal pointed out to me. It’s a way of looking at Moshe and his time before יציאת מצרים that completely changes how I read this parasha, ספר איוב and some of תהילים. As a caveat, it is original to Rav Kamenetsky, and involves reading midrashim literally, so your mileage may vary.
When Moshe initially tells Pharaoh to “let my people go”, he refuses and makes things worse:
ו ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר׃ ז לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם; הם ילכו וקששו להם תבן׃ ח ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו׃ ט תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה; ואל ישעו בדברי שקר׃
What does אל ישעו בדברי שקר mean?
ואל ישעו בדברי שקר:
ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהילים קיט:קיז) ואשעה בחקיך תמיד…ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד:ד) וישע ה׳ אל הבל וגו׳, (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר…ולא מצאתי שמוש של בי״ת סמוכה לאחריהם.
ישעו is from the same root as שעה, meaning to “spend time”. The midrash connects it to שַׁעֲשׁוּעַ, ”pastime“, and specifically to the well-known pasuk:
לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי׃
תכבד העבודה על האנשים: מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב״ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו׳, אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת.
Rav Kamenetsky speculates on these מגילות:
הנה לא מצינו בשום מקום מה היו מגילות אלו ומה עלה בסופן.
ועלה בדעתי לומר, דהנה אם נדייק במזמור שיר ליום השבת (תהילים צב) נראה שלא נמצא שם שום זכר ליום השבת. ואדרבה בסוף המזמור (פסוק טז) ביאר לנו שתכלית כוונת המזמור הוא ”להגיד כי ישר ה׳ [הנהו] ולא עולתה בו“, א״כ אין זו כוונת השבת.
א מזמור שיר ליום השבת׃
ב טוב להדות לה׳; ולזמר לשמך עליון׃
ג להגיד בבקר חסדך; ואמונתך בלילות׃
ד עלי עשור ועלי נבל; עלי הגיון בכנור׃
ה כי שמחתני ה׳ בפעלך; במעשי ידיך ארנן׃
ו מה גדלו מעשיך ה׳; מאד עמקו מחשבתיך׃
ז איש בער לא ידע; וכסיל לא יבין את זאת׃
ח בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און; להשמדם עדי עד׃
ט ואתה מרום לעלם ה׳׃
י כי הנה איביך ה׳ כי הנה איביך יאבדו;
יתפרדו כל פעלי און׃
יא ותרם כראים קרני; בלתי בשמן רענן׃
יב ותבט עיני בשורי;
בקמים עלי מרעים תשמענה אזני׃
יג צדיק כתמר יפרח; כארז בלבנון ישגה׃
יד שתולים בבית ה׳; בחצרות אלקינו יפריחו׃
טו עוד ינובון בשיבה; דשנים ורעננים יהיו׃
טז להגיד כי ישר ה׳; צורי ולא עלתה (עולתה) בו׃
ונראה שמזמור זה היה אחד מהמגילות שהשתעשעו בהן ביום השבת במצרים, והינו אחר שפרעה הסכים לבקשתו של משה שיתן לישראל יום מנוחה, ובחר לו משה את יום השבת, סידר משה שיתאספו בני ישראל וישתעשעו במגילותיהן, אבל אחר שבא משה לפרעה שישלח את בני ישראל גזר עליהם שיעשו עבודתם גם בשבת כדי שלא יוכלו להשתעשע במגילותיהם.
וירא בסבלותם: ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים! אמר לו, לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
In this reading, מזמור שיר ליום השבת is literally true; it was a song for שבת, their only day of rest. And it doesn’t talk about the halachic שבת since that wasn’t relevant then; it’s all about hope. “Things get better”. The Jews needed that in the depths of their slavery, and then Pharaoh took it away from them.
And more than that; Rav Kamenetsky argues that Moshe actually wrote מזמור שיר ליום השבת for בני ישראל then:
ואחרי העיון נראה לי שמכיון שמצינו שמזמור שיר ליום השבת משה רבינו אמרו כמש״כ רש״י במסכת בבא בתרא…א״כ יש לומר דמזמור זה היה א׳ מהמגילות הדן בענין של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ואימתי עמדה שאלה זו בכל תקפה, כמובן עי אחרי שראו בני ישראל בעניהם את ענני הכבוד סביבם ובכל פעם שהיו חטאין שהיה בא תיכף העונש אז לא היה מקום לשאלה זו, ועל כרחך בשעה שהיו בני ישראל במצרים והיו רואין בעיניהם כי צדיקים הם לעומת המצרים וסוף דבר המצרים משתעבדים בהם, ואז אדון הנביאים נזדקק לשאלה זה.
דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים: ע״י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע״י משה…
תפלה למשה (תהלים צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן.
Rashi’s source is מדרש שכל טוב; it’s not clear why those 11 psalms. The first is explicitly attributed to Moshe. The rest are:
- תפלה למשה איש האלקים
- ישב בסתר עליון
- מזמור שיר ליום השבת
- ה׳ מלך גאות לבש
- א־ל נקמות ה׳
- לכו נרננה לה׳
- שירו לה׳ שיר חדש
- ה׳ מלך תגל הארץ
- מזמור שירו לה׳ שיר חדש
- ה׳ מלך ירגזו עמים
- מזמור לתודה
ולכן לאחר שקבלו ישראל מפרעה את השבת כיום מנוחה, הנה נצייר נא לעצמנו מה היו עושים אחינו ביום מנוחה זה, כמובן שהיו הולכים אל הישיבה שלא פסקה מאבותינו והיו דרשים לפניהם. ונצייר נא מה היתה עיקר הדרשה, כמובן לעודד את רוחם ושלא תקשו קושיא זו של צדיק ורע לו, ולזה תיקן מרע״ה מזמור זה ליום השבת, והיינו ”להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות“, כלומר אפילו בשעת תוקף הגלות שהוא דומה ללילה אעפ״כ עלינו לומר ”מה גדלו מעשיך ה׳“ ו”מאד עמקו מחשבתיך“, ש”בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און“ היינו רק ”להשמדם עדי עד“, ו”הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פעלי און“, ו”תרם כראים קרני“ ו”תבט עיני בשורי, בקמים עלי מרעים“—אז ”תשמענה אזני׃
צדיק כתמר יפרח; כארז בלבנון ישגה“, והכוונה הוא ”להגיד כי ישר ה׳; צורי ולא עולתה בו“.
Rav Kamenetsky similarly argues that איוב was also written by Moshe, and also is all about צדיק ורע לו, and was one of those מגילות:
ולפ״ז י״ל דגם ספר איוב, דאמרינן בבבא בתרא שם שמשה רבינו חברו, נתחבר על דבר שאלה זו, להניח דעתם של בני ישראל בגלות מצרים שהיו מצטערים בנידון זה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וא״כ כל הספר כולו הנהו מהמגילות שהיו משתעשעין בהן בשבתות.
רבינו כיון לדברי בעל ספר מאור עינים (לרבינו עזריה מן האדומים) שכתב בשם ”חכם גדול בימי רבינו הקדוש“ כי מצא כתוב במגילה קדמונית איך מרע״ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני ישראל
בשעבוד מצרים למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל בוטח בה׳ שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו.
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
Which is an incredible insight in understanding איוב. It’s a book in תנ״ך, but is it historical? The gemara seems to conclude that it is not:
יתיב ההוא מרבנן קמיה דר׳ שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.
But as Ibn Ezra points out, איוב is mentioned as a historical character in יחזקאל:
לא יתכן לומר שלא היה בעולם בעבור שאמר יחזקאל ”ונח דניאל ואיוב“.
יב וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר׃
יג בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם; וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃
יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב; הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲ־דֹנָי ה׳׃
And the gemara brings stories of the historical Job:
א״ר חייא בר אבא א״ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ—נהרג, איוב ששתק—נידון ביסורין, יתרו שברח—זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית
חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקדוש ברוך הוא עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעוה״ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא.
So is ספר איוב historical or not? Yes. I would assume (based on the aggadah in סוטה) there was an advisor to Pharaoh named איוב, who had a good life then suffered (the basis of the textual introduction to ספר איוב). Moshe wrote the book as a parable, using the historical character who would have been familiar to בני ישראל, writing his extended essay on theodicy. It is similar to the Kuzari, which is an essay on Jewish faith based on the historical story of the conversion of Khazars.
What this model for the מגילות does is changes my image of Moshe. There’s a huge question of what Moshe is doing between the time he runs away from Egypt (presumably as a young man) and when he returns to Egypt, at the age of eighty. It’s not clear from the text when he ends up in Midian married to Zipporah. There are midrashim about him living in Kush and elsewhere. This, however, presents an image of Moshe, in exile from Egypt, still running samizdat documents to his enslaved brethren, doing his best to keep their hopes up. It changes how we read תהילים פרק צד:
א א־ל נקמות ה׳; א־ל נקמות הופיע׃
ב הנשא שפט הארץ; השב גמול על גאים׃
ג עד מתי רשעים ה׳; עד מתי רשעים יעלזו׃
ד יביעו ידברו עתק; יתאמרו כל פעלי און׃
ה עמך ה׳ ידכאו; ונחלתך יענו׃
ו אלמנה וגר יהרגו; ויתומים ירצחו׃
ז ויאמרו לא יראה י־ה; ולא יבין אלקי יעקב׃
…
יד כי לא יטש ה׳ עמו; ונחלתו לא יעזב׃
טו כי עד צדק ישוב משפט; ואחריו כל ישרי לב׃
…
יט ברב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי׃
…
כב ויהי ה׳ לי למשגב; ואלקי לצור מחסי׃
כג וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם;
יצמיתם ה׳ אלקינו׃
Imagine it not as a prayer for the בית המקדש, but as an analogue of the spirituals of the African slaves in the US, dreaming of liberation. It gives new poignancy to the שיר של יום.
And is makes this pasuk almost tragic:
ויואל משה לשבת את האיש; ויתן את צפרה בתו למשה׃
ויואל: כתרגומו [וּצְבִי, and he wanted]. ודומה לו…הואלתי לדבר (בראשית יח:כז). ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו.
At this point, Moshe is giving up. He’s moving to Midian, starting a new family, realizing his loss (he names his son גרשם) but will do nothing more until he is called at the burning bush.