<p>There's an odd phenomenon in this week's parasha:</p> <blockquote lang=he><p><b>א</b> וילך איש מבית לוי; ויקח את בת לוי׃ <b>ב</b> ותהר האשה ותלד בן; ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים׃</p> <footer class=source>שמות פרק ב</footer></blockquote> <p>Why איש מבית לוי and בת לוי? If they are important enough to mention, why not say their names? It's not as though we don't know who we are talking about:</p> <blockquote lang=he><p>ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה; ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה׃</p> <footer class=source>שמות ו:כ</footer></blockquote> <p>The Maharal gives an explanation:</p> <blockquote lang=he><p>...כתיב <em>וילך איש מבית לוי; ויקח את בת לוי</em> לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגואולה מששת ימי בראשית, ומאחר שמשה היה מתוקן שששת ימי בראשית לא היו אבותיו עיקר אצלו...</p> <footer class=source>מהר״ל, גור אריה, שמות א:טו, ד״ה שפרה זו יוכבד</footer></blockquote> <p>This assumes that Moshe is <i lang=la> sui generis</i>; that his birth was so miraculous that his actual parents were irrelevant to his existence. I'm uncomfortable with this; as Hirsch explains, Judaism does not see its founders as anything more than human, who pulled themselves up to a level of greatness. I would prefer another explanation.</p> <p>And when you look closely, this anonymity pervades the parasha:</p> <blockquote lang=he><p>ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף׃</p> <footer class=source>שמות א:ח</footer></blockquote> <p>Pharaohs had names; we have שישק מלך מצרים and פרעה נכה in מלכים, and פרעה חפרע in ירמיהו among others. But not here. It's either מלך מצרים or פרעה.</p> <blockquote lang=he><p>ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו׃</p> <footer class=source>שמות ב:ד</footer></blockquote> <p>And obviously we know מרים's name.</p> <blockquote lang=he><p>ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר; ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה׃</p> <footer class=source>שמות ב:ה</footer></blockquote> <p>And while we have no source in the text, the Midrash identifies this בת פרעה with one mentioned in דברי הימים:</p> <blockquote lang=he><p>ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח; ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד׃</p> <footer class=source>דברי הימים א ד:יח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>ואלה בני בתיה בת פרעה</em> ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנא׳ אלה בני בתיה בת י־ה אשר לקח.</p> <footer class=source>ויקרא רבה א:ג</footer></blockquote> <p>The one exception to this anonymity in the first chapters of שמות turns out not to be an exception:</p> <blockquote lang=he><p> ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה׃</p> <footer class=source>שמות א:טו</footer></blockquote> <p>But שפרה and פועה are not really names but job descriptions (kind of like פרעה):</p> <blockquote lang=he><p><em>שפרה</em> זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד.</p> <p><em>פועה</em> זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. </p> <footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote> <p>Rashi summarizes the Gemara. The Gemara itself emphasizes the sense of anonymity:</p> <blockquote lang=he><p>רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ״ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ״ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע</p> <footer class=source>סוטה יא,ב</footer></blockquote> <p>The Torah builds up this sense of anonymity, of namelessness, until we get to Moshe with a palpable sense of relief:</p> <blockquote lang=he><p>ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן; ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו׃</p> <footer class=source>שמות ב:י</footer></blockquote> <p>And the irony here is that the name of the parasha (indeed, the entire book) is שמות, because it starts with a list of בני ישראל but emphasizes not who came but their names:</p> <blockquote lang=he><p>ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה: את יעקב איש וביתו באו׃ <b>ב</b> ראובן שמעון לוי ויהודה׃ <b>ג</b> יששכר זבולן ובנימן׃ <b>ד</b> דן ונפתלי גד ואשר׃ </p> <footer class=source>שמות פרק א</footer></blockquote> <p>What's in a name? Your name represents who you are, your identity as an individual. איוב, complaining about those who mock him, calls them בְּנֵי בְלִי שֵׁם:</p> <blockquote lang=he><p><b>ח</b> בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ׃<br/> <b>ט</b> וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי; וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה׃</p> <footer class=source>איוב פרק ל</footer></blockquote> <p>To take away someone's name is to dehumanize them; in the beginning of <cite>Les Mis</cite> Valjean insists on being called by his name but Javert only refers to him by number. He is not a person, he is a convict and less than human:</p> <blockquote><dl><dt>Javert</dt> <dd>Five years for what you did<br/> The rest because you tried to run<br/> Yes 24601</dd> <dt>Valjean</dt> <dd>My name is Jean Valjean</dd> <dt>Javert</dt> <dd>And I am Javert<br/> Do not forget my name<br/> Do not forget me<br/> 24601</dd> </dl> <footer class=source><a href="http://songmeanings.com/songs/view/126336/">Les Miserables: Overture</a></footer></blockquote> <p>Rashi emphasizes the love that ה׳ shows by naming all the בני ישראל:</p> <blockquote lang=he><p>אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ:כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא.</p> <footer class=source>רש״י, שמות א:א, ד״ה ואלה שמות בני ישראל</footer></blockquote> <p>Comparing them to the stars points out not so much their quantity but their individual importance:</p> <blockquote lang=he><p>מונה מספר לכוכבים; לכלם שמות יקרא׃</p> <footer class=source>תהילים‎ קמז:ד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ופירושו כי הקל יתברך בראם כולם במספר ידוע אצלו ולכל אחד מהם קרא שם הנאות לו לפי הדבר אשר בעבורו נברא לסיבת אותו הדבר או לסיבת עצמו...</p> <footer class=source>רד״ק, שם, ד״ה לכלם שמות יקרא</footer></blockquote> <p>בני ישראל were so brutalized, so dehumanized by slavery that they did not have names, only tasks. Slavery dehumanizes the slaves. But it's more than that. Even מלך מצרים doesn't have a name. Slavery dehumanizes the slaveholders as well. The Torah subtly but inexorably builds up this image of a society where people only exist to serve society. They have no names. It's a perfect image of fascism.</p> <p>The Torah emphasizes this importance of naming individuals when it limits our ability to conduct a census. Each Jew is a person, not a number.</p> <blockquote lang=he><p> וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד; באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר׃ <b>ב</b> שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃</p> <p>...</p> <p><b>יח</b> ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני ויתילדו על משפחתם לבית אבתם; במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם׃</p> <footer class=source>במדבר פרק א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך (שמות לג:יז) <em>ואדעך בשם.</em></p> <footer class=source>ספורנו, במדבר א:ב, ד״ה במספר שמות</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו כשמוע גדעון את מספר החלום (שופטים ז׳) לתבונתו אין מספר (תהליס קמ״ז) שענינם הוצאת דברים בכלי מטבא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.</p> <footer class=source>הכתב והקבלה, שם</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>נאמר (שמות יט:ה-ו) <em>והייתם לי סגלה מכל העמים...ואתם חהיו לי ממלכת כהניס וגוי קדוש׃</em> לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וכהן וכעין שנאמר (תהליס פ׳׳ז) <em>וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ; וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן׃</em> ולפי זאת הסגלה נאמר ג״כ (ישעיהו מ:כו) <em>ככוכבים לכלם יקרא וגו׳ איש לא נעדר</em> יאמר שהוצאתו אותם על המספר האישיי יורה כי מרוב אונו ועוצם כחו בראם בתבונה ושלימות שאיש מהם לא נעדר לעד לעולם...כי באמת חבה יתירה נודעת להם וזה חה טעם נפלא למה שיזכור הכתוכ לכל אחד ואחד כשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו...</p> <footer class=source>עקידת יצחק, במדבר עב</footer></blockquote> <p>And we know that בני ישראל held on to their names despite the years of oppression in Egypt. We often mention the quote, “they did not change their names, their language, and their mode of dress”. But what is less known is that this quote doesn't actually exist.</p> <p>According to <a href="http://adderabbi.blogspot.co.il/2007/01/manufactured-midrash-name-speech-garb_12.html">Rabbi Eli Fischer</a>, the modern form of this Midrash was mentioned in Midrashic collections from the sixteenth century but was popularized by the Chatam Sofer's ethical will in which he said,</p> <blockquote><p>Beware of altering your Jewish names, language, and attire. A clue to this is found in the verse, "Jacob arrived in peace (shalem), in Shechem" (Genesis 33:18) The Hebrew word shalem is a [mnemonic] for Shem = name, Lashon = language, Malbush = attire</p> <footer class=source>From <a href="http://www.amazon.com/exec/obidos/redirect?link_code=ur2&tag=bililite-20&camp=1789&creative=9325&path=http%3A%2F%2Fwww.amazon.com%2Fgp%2Fproduct%2F082760081X%2Fqid%3D1137701977%2Fsr%3D1-1%2Fref%3Dsr_1_1%3Fs%3Dbooks%26v%3Dglance%26n%3D283155">Israel Abrahams (1976) <cite>Hebrew Ethical Wills</cite></a>, cited by Rabbi Fischer</footer></blockquote> <p>Our version is an amalgamation of two sources. One is מדרש לקח טוב, an eleventh century commentary on the Torah, where he expands on the verse quoted in the Haggada:<p> <blockquote lang=he><p>דבר אחר <em>ויהי שם לגוי</em> מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים. מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים:</p> <footer class=source>מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) דברים, כי תבא</footer></blockquote> <p>He is just giving examples of how the Jews stayed distinct from the Egyptians. There's no textual source (as there was none for the Chatam Sofer).</p> <p>The other source is ויקרא רבה, where the emphasis is not on how the Jews remained distinct, but on the merits that they had:</p> <blockquote lang=he><p>רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה.</p> <footer class=source>ויקרא רבה, אמור, לב:ה</footer></blockquote> <p>And that is based on the Mechilta, which is an early Tannaitic source:</p> <blockquote lang=he><p>מפני מה הקדים לקיחתו פסח לשחיטתו ד׳ ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר...נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיעסקו בם כדי שיגאלום...</p> <p>רבי אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם: שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם...ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד׳ ימים? לפי .שהיו ישראל שטופין בע״ז במצרים וע״ז שקולה כנגד כל המצות</p> <footer class=source>מחילתא, בא, ה</footer></blockquote> <p>What is the זכות of keeping their names? It has to be more than keeping their cultural heritage; that's what לא שנו את לשונם means. I think it goes back to the idea that we started with, that they kept their individual identity and humanity intact even in the face of the oppression of slavery and in the face of the anonymizing Egyptian culture. The מצוה was similar to לא נחשדו על לשון הרע, that they <em>used</em> those names, that they spoke to each other as individuals and as human beings. That made them worthy of being considered for גאולה, and, when they would become an independent nation, worthy of being counted במספר שמות.</p>