Kavanot: פרשת ויחי תשע״ד

ב ויצו יוסף את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו; ויחנטו הרפאים את ישראל׃ ג וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנטים; ויבכו אתו מצרים שבעים יום׃

וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון.

ואמר ויצו יוסף את עבדיו הרופאים שהיו עבדיו לפי שהיה נוהג בטכסיסי המלכים עד שהיו לו רופאים במלאכת החנטה המיוחדת למלכים והם חנטו את ישראל והחנטה היא הוצאת המוח והלב והכבד וכן המעים והמרדות מתוך הגוף וימשחו הגוף מבית ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבים מבית ומחוץ ממיני בשמים המיבשים לחלוחית הגוף…ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שנוי אבר מאבריו ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש ולא יסרח.

אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו?

בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת; כי עפר אתה ואל עפר תשוב׃

וישב העפר על הארץ כשהיה; והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה׃

כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃ כג לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי; ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה׃

The guiding religious ideal in regard to embalming is that a person upon his demise should be laid to rest naturally. There should be no mutilation of his body, no tampering with his remains, and no handling of the body other than for the religious purification. Disturbance of the inner organs, sometimes required during the embalming procedure, is strictly prohibited as a desecration of the image of G-d

…

There are, however, several exceptions to the general prohibition of embalming. These are:

• When a lengthy delay in the funeral service becomes mandatory.
• When the burial is to take place overseas.
• When governmental authority demands it.

…Rabbinical authority must be consulted to determine the permissibility of embalming and the method to be used.

…וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי

ענין מרקחת בשמים הוא

…ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה (בראשית כח:יח) ונשא שתי אחיות…ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ)…והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלקי הארץ הן

עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות

או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח…

רב נחמן ור׳ יצחק הוו יתבי בסעודתא א״ל רב נחמן לר׳ יצחק לימא מר מילתא א״ל הכי א״ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד א״ל הכי א״ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א״ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א״ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיהו ל:י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה׳ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה; ויגוע ויאסף אל עמיו׃

הצדיקים אף במיתתן קרוים חיים

תני ר״ש בן יוחאי אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת

האמנם רבי יוחנן אמר (תענית דף ה,ב) יעקב לא מת… וכבר חשבו אנשים שהיה כוונת ר׳ יוחנן שיעקב לא מת מיתת הנפש כי היא צרורה בצרור החיים. ואינו מחוור כי זה לא נתיחד ביעקב כי גם על הצדיקים במיתתם נקראים חיים ולא נצטרך לדרוש המקרא עליו אבל תוכן זה הענין הוא שכאשר שמע השומע מאמר רבי יוחנן ”יעקב אבינו לא מת“ חשב שהיה דעתו שלא נתפרדה החבילה מגופו וע״כ הקשה אם כן מאי הוא אשר ספדו ספדיא וחנטו חנטיא. והמקשה ההוא לא הבין כוונת רבי יוחנן כי הנה השלם ר׳ יחונן ראה שבאברהם ויצחק וכן במשה ובאהרן ובשאר הנביאים והקדושים אמר הכתוב וימת אלא ביעקב שכאשר ספר הכתוב פטירתו אמר בו ויגוע ויאסף ולא אמר וימת והשב השלם שהיתה הסבה בזה לפי שהאומה בכללה עם היות שנקראה זרע אברהם ויצחק לא נקראה האומה עצמה בשם אברהם ולא בשם יצחק ולא בשם משה אבל נקראה האומה בשם יעקב וישראל. ומזה הצד והבחינה צדק השלם באמרו ”יעקב לא מת“ כי עדין לא מת והיא האומה בכללה וכאשר המקשה הקשה עליו מבלי הבנת כוונתו השיב רבי יוחנן לענין הדרוש לא לדברי המקשה כי בידוע היה שחנטו גופו וספדו על הפרד נפשו ממנו אבל אמר מקרא אני דורש ”ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל“…מורה שהבטיחו ששם יעקב וכן שם ישראל יהיו חיים וקיימים לעד כמו שהוא חי וקיים…

The unasked question here is that this verse seems to be speaking directly to Yaakov/Yisrael as an individual (“הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ” in the singular; “וְאֶת זַרְעֲךָ” - ”your descendants“) instead of to the nation as a people. Now, that this verse is addressed to Yaakov even though he is, of course, dead is not a problem. Yirmiyahu has poetic license. But how is he promising that Yaakov himself will be “saved”, when we know that it is actually the nation of Israel that will be saved?

The answer is that Yaakov will be saved in that his name will continue to live in the sense mentioned above and not die out by his descendants being assimilated or annihilated. Thus, Yaakov/Yisrael is saved in that his nation will be saved. He continues to “live” in that his nation continues to live. And this is what R‘ Yochanan (or R’ Yitzchak) means by “מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”. So long as his nation lives and continues to be called by his name, he lives on.

This idea we learn from the above verse in Yirmiyahu, and that is why the verse in Bereshis omits the phrase “וימת יעקב”. This is what R' Yochanan is saying he meant when he said “יעקב אבינו לא מת”.

ויצו יוסף את עבדיו למה מת יוסף לפני אחיו רבי ורבנן רבי אמר על שחנט את אביו אמר ליה הקדוש ברוך הוא לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו (ישעיה מא) את תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב ורבנן אמרי הוא שצוה אותן שיחנטו אותו הה״ד ויעשו בניו לו.

כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל; דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי חניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהיו מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל.

אכן יש להבין דעתו של יוסף…נמשכו הבכי ואבל משך רב. ומש״ה חשש יוסף שלא יתקלקל ח״ו בשכבו על המטה, ולא כמו אברהם ויצחק שהיגיעו לקבורה מיד…אבל הקב״ה הקפיד על זה שבודאי היה הצדיק נשמר בכל אופן גם על המטה.