This week's parsha ends with the מצווה of ציצית: our service to G-d comes with strings attached. {:he} ><b>לח</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם; ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת׃ <b>לט</b> והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם׃ --במדבר פרק טו Rashi gives two etymologies of the word ציצית: {:he} ><em>ועשו להם ציצת</em>: על שם הפתילים התלוים בה, כמו (יחזקאל ח:ג), וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי. > ד"א: ציצת על שם ”וראיתם אתו“, כמו (שיר השירים ב:ט) מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. --רש"י, במדבר טו:לח Ibn Ezra points out that the repetition of והיה לכם לציצת emphasizes the second meaning. ציצית are meant to be looked at. {:he} ><em>ועשו להם ציצית</em>: יתכן על שני פירושים; האחד שיעשו ציצית כמו ”בציצית ראשי“... --אבן עזרא, במדבר טו:לח {:he} ><em>והיה לכם לציצת</em>:...והפירוש השני כאשר העתיקו חז"ל; ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני בטל הראשון. --אבן עזרא, במדבר טו:לט ---- So what are we looking at, that וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳? Sforno gives a straightforward answer: ציצית are our livery, our uniform as servants: {:he} ><em>וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'</em>: תזכרו שאתם עבדים לא־ל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו. --ספורנו, במדבר ט:לט But that doesn't explain the details; why these particular strings? Rashi brings a famous answer: {:he} ><em>וזכרתם את כל מצות ה'</em>: שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים; הרי תרי"ג. --רש"י, במדבר טו:לט His source is the במדבר רבה: {:he} >צִיצִית, תָּנוּ רַבָּנָן: ח' גְּרוּרִין וְה' קְשׁוּרִין, הֲרֵי תרי"ג. --במדבר רבה יח:כא The problem is that this answer is wrong, and wrong in so many ways. The gematria of ציצת is not 600 and the מצווה requires neither 8 threads or 5 knots. {:he} >כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג. ולא הבינותי זה, שה”ציצת“ בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים. ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא,ב). והקשרים מן התורה אינם אלא שנים, כמו שאמרו (מנחות לט,ב): שמע מינה קשר העליון דאורייתא. --רמב"ן, במדבר טו:לב Rashi's commentators assume that the mnemonic of 600+8+5 is *not* part of the מצווה דאורייתא, but represents how the מצווה has developed and how we look at ציצית now. The gematria is not based on how the Torah spells it, but on how we spell it today. {:he} >שהרי כל זה הוא לפי מנהגנו עתה...הכי פירושו, היאך עושה סימן לכל תרי"ג מצות, ש”מנין גמטריא שלו וכו'“...כדי שיעלה למספר תרי"ג, והכל אחד. --גור אריה, במדבר טו:לט {:he} >פירש לא שכוונה התורה לזה הטעם...רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים לא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים; מ"ה פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה. --שפתי חכמים, במדבר טו:לט Why? Because the real object of וראיתם אתו is the פתיל תכלת: {:he} >...אבל הזכרון הוא בחוט התכלת. --רמב"ן, במדבר טו:לב And the פתיל תכלת was lost after the time of the gemara (the "rediscovery" of תכלת is a fascinating subject, but אכמ״ל). So we have Rashi's mnemonic to remind us of כל מצות ה׳. But what about תכלת reminds us of כל מצות ה׳? We have talked many times of the sapphire "כסא הכבוד", and how it symbolizes ה׳'s presence in the world and how we are supposed to be the medium by which that presence is felt. {:he} ><em>וראיתם אתו</em>: ”אתו“ ולא ”אותה“, שאם עשית כן כאלו כסא כבוד אתה רואה שהוא דומה לתכלת. --במדבר רבה יז:ה {:he} >אמר רבי מאיר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? שהתכלת דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד:י): וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל [וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר]. --במדבר רבה יז:ה So we see the sky-blue color and are reminded of how close we are to הקב״ה, and thus of our responsibilities: וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם. But the gemara adds another step in the mnemonic: {:he} >תניא היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד:י) וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר וכתיב (יחזקאל א:כו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. --מנחות מג,ב ---- Where does that ים come from? The proof text only has וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם. {:he} ><em>ועשו להם ציצית וגו'</em>: כל תוכן הפרוש צריך ביאור... --כלי יקר, במדבר טו:לח {:he} >(דברים לב:א) <em>האזינו השמים [ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי]</em>: אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא ממערב, שנאמר (קהלת א:ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ [וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף], ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני שנאמר (תהלים יט:ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ [יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח]... > וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה:כב) הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה׳ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם?...ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ. --ילקוט שמעוני על התורה תתקמ״ב ים and רקיע in this image both obey ה׳'s will, but they symbolize different ways of obeying. The heavens love G-d, the depths fear G-d. {:he} >לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ”ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו'“ וכמ"ש ”האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים“ ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה...ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד...מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה. --כלי יקר, במדבר טו:לח And in the words of the gemara, our thoughts of the ים come first. Having a relationship of אהבה alone with הקב״ה is dangerous. (תהלים קיא:י)‎ רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳. {:he} >והרבה פעמים מקדים הספר זכר יראת האלקים על אהבתו כמו שאמר (דברים י:יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה [אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ...וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ] וחייב הדין להקדים היראה על האהבה באלקים מפני שהיא תכלית הפרישות...ואי אפשר שיגיע האדם [אל מדרגת אהבת האלקים] אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מאלקים יתברך. --חובות הלבבות, שער עשירי: שער אהבת ה', הקדמה The very idea of מצוות, of being commanded, is only possible out of יראה. >The fact that fear always accompanies love and both together form a unity is of the greatest importance. For what that means is that the imperative can never be destroyed. If oneness with G-d were possible, the imperative would be eliminated. --Rabbi Joseph B. Soloveitchik as edited by Lawrence Kaplan, [_Maimonides: Between Philosophy and Halakhah_](http://www.urimpublications.com/maimonides-between-philosophy-and-halakhah.html), p. 234 >Love means never having to say you're sorry. --Erich Segal, [_Love Story_](https://en.wikipedia.org/wiki/Love_means_never_having_to_say_you%27re_sorry) >In the experience of the love of G-d, in the drive towards oneness with Him, the norm [the law, the /Halacha/] retreats. However, the consummation of unity with G-d is neither desirable nor possible. Indeed, the identification of G-d with man is blasphemy. The love of G-d is consequently followed by the fear of G-d, which is the consciousness of ontic separation...My task is only to accept and pursue the norm. Therefore, the /mitzvot ma'assiyot/, the practical commandments, can never be eliminated. In a word, fear rehabilitates the norm. --Rabbi Joseph B. Soloveitchik as edited by Lawrence Kaplan, [_Maimonides: Between Philosophy and Halakhah_](http://www.urimpublications.com/maimonides-between-philosophy-and-halakhah.html), pp. 234-235 If I look at the תכלת on my ציצית and think of the sky and the Divine Throne, I will love G-d. I will sit with a blissful smile, basking in His glory. But I won't be *obligated* in anything. >[T]he fear of G-d rehabilitates the practical Halakhah, the /mitzvot ma'assiyot/, the performance of the commandments on the practical level. --Rabbi Joseph B. Soloveitchik as edited by Lawrence Kaplan, [_Maimonides: Between Philosophy and Halakhah_](http://www.urimpublications.com/maimonides-between-philosophy-and-halakhah.html), p. 238 And that is what we are looking at, when we look at ציצית. {:he} >המראה מביא לידי זכרון, זכרון מביא לידי מעשה. --במדבר רבה יז:ה