פרשיות ויקרא and צו both deal with the laws of קרבנות, but ויקרא is more about the "what" and צו is more about the "how"; each paragraph describes the תורה of the קרבן, which in context is best translated "procedure": <blockquote lang=he><p><b>ב</b> ...זאת תורת העלה...</p> <p><b>ז</b> וזאת תורת המנחה...</p> <p> <b>יח</b> ...זאת תורת החטאת...</p> <footer class=source>ויקרא פרק ו</footer></blockquote> The procedure for a קרבן עולה is pretty straightforward: just burn it: <blockquote lang=he><p> <b>ב</b> צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה; הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו׃ <b>ג</b> ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח; ושמו אצל המזבח׃ <b>ד</b> ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים; והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור׃</p> <footer class=source>ויקרא פרק ו</footer></blockquote> Cleaning off the ashes takes place the next morning. Not only it is odd for the Torah to deal with maintenance (no mention of removing the ash from the menorah or cleaning the blood from the altar), but here the Torah implies that this is a part of the procedure for bringing an עולה. There's a bigger question: why bring an עולה at all? The קרבנות ציבור were עולות, but the parasha is talking about קרבנות יחיד, a personal voluntary offering. If we want to show our love for ה׳, then we have the קרבן שלמים and the תודה. These קרבנות had a symbolic offering of the visceral fat, but the meat was eaten and shared among the community. ה׳ doesn't need our meat. עולות are a waste. Last week's parasha implied that the עולה involved some sort of כפרה: <blockquote lang=he><p><b>ג</b> אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו; אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה׳׃ <b>ד</b> וסמך ידו על ראש העלה; ונרצה לו לכפר עליו׃</p> <footer class=source>ויקרא פרק א</footer></blockquote> לכפר on what? We have קרבנות חטאת and אשם for sins. חז״ל were bothered by this: <blockquote lang=he><p> <em>זאת תורת העולה וגו׳</em>: כך שנו רבותינו היתה עולה כולה קדושה מפני שלא היתה בא על עונות, אשם היתה באה על הגזילות, אבל העולה לא היתה באה לא על חטאת ולא על גזל אלא <em>על הרהור הלב היא באה</em>, וכן מי שהיה מהרהר בלבו דבר היה מביא קרבן העולה...ותדע לך שקרבן עולה לא בא אלא על הרהור הלב, מן איוב אתה למד שהיה מקריב על בניו שנא׳ (איוב א:ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ־לֹהִים בִּלְבָבָם. הוי אתה מוצא שעל הרהור הלב התקין כפרה להם, וזהו קרבן עולה. </p> <footer class=source>מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן יג </footer></blockquote> The עולה is a tool for תשובה. It is the only קרבן that can be correctly translated as "sacrifice". ה׳ doesn't need it, *we* do, to put ourselves in the correct frame of mind to change: <blockquote lang=he><p>כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.</p> <footer class=source>רמב״ן, ויקרא א:ט</footer></blockquote> And the Kli Yakar explains why the ashes are such an important part of this, that the expression of "ה׳ accepting our עולות" is "ashing them": <blockquote lang=he><p> יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ; וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה׃</p> <footer class=source>תהילים כ:ד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>א״ר לוי...כל המתגאה אינו נידון אלא באש שנא׳ היא העולה על מוקדה.</p> <footer class=source>ויקרא רבה (וילנא) פרשת צו פרשה ז סימן ו </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>דעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח...ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם ואז ירום ונשא וגבה מאד כי כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וזה שאמר והרים את הדשן. </p> <footer class=source>כלי יקר, ויקרא ו:ג</footer></blockquote> The flip side is that the ash has to be cleaned away and hauled off. The old me is burned away; I am a new person: <blockquote lang=he><p>מדרכי התשובה להיות השב...עושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, <em>כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים</em>; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה.</p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות תשובה ב:ד</footer></blockquote> <hr/> The Maharsha takes this idea, of the קרבן עולה coming as part of תשובה for מחשבה רעה, to explain an obscure pasuk: <blockquote lang=he><p>וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים; נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל׃</p> <footer class=source>שמואל ב כג:א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן: מאי דכתיב (שמואל ב כג) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.</p> <footer class=source>עבודה זרה ה,א</footer></blockquote> עולה של תשובה is generally understood as עֹולָהּ: "the yoke of repentance". David by admitting his guilt with Bat Sheva becomes the exemplar of someone who bears the burden of repentance. The Maharsha says that's not what the gemara is talking about; there is no "yoke" of repentance. The Gemara is referring to the עֹולָה of repentance: <blockquote lang=he><p><em>שהקים עולה של תשובה כו׳</em>: יש לפרש דנקט עולה של תשובה ע״ש כי העולה באה על המחשבה והנה דוד לא חטא במעשה בת שבע כדאמרינן פרק במה בהמה דגט כריתות היה כותב לאשתו והוה גט למפרע אבל לפי העולה על המחשבה, חטא מיהת ונענש עליו... </p> <footer class=source>מהרש״א, חידושי אגדות, עבודה זרה ה,א </footer></blockquote> David, in this reading, is the exemplar of not hiding behind the letter of the law. He might have been able to argue that he technically did not sin, but instead acknowledged that he was wrong and still required the תשובה inherent in the עולה. <hr/> The Kli Yakar explains how this is relevant to us today. We know the famous midrashic understanding of the word תורה in our parasha: <blockquote lang=he><p>אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא ז:לז) ”זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם“? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.</p> <footer class=source>מנחות קי,א</footer></blockquote> Nowadays we can't bring קרבנות so we pray and learn, as a sort of substitute: <blockquote lang=he><p>קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃</p> <footer class=source>הושע יד:ג</footer></blockquote> And we introduce our תפילות with a pasuk from the פרק תהילים dedicated to David's תשובה:‎ א־דני שפתי תפתח: <blockquote lang=he><p><b>א</b> למנצח מזמור לדוד׃<br/> <b>ב</b> בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע׃...<br/> <b>יז</b> א־דני שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃<br/> <b>יח</b> כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃<br/> <b>יט</b> זבחי אלקים רוח נשברה;<br/>לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃<br/> <b>כ</b> היטיבה ברצונך את ציון; תבנה חומות ירושלם׃<br/> <b>כא</b> אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל;<br/>אז יעלו על מזבחך פרים׃</p> <footer class=source>תהילים פרק נא</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> <em>זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה</em>: הוא העולה מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה ועל זה אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה...</p> <p>והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבוקר, ועוד ש”עד הבוקר“ מיותר, ללמוד דעת את העם על צד הרמז כמו שזמן העולה כל הלילה עד הבוקר כך הזמן המוכן לזה שהעוסק בתורת עולה דומה כאילו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה כי אז צריכים ישראל לשלם פרים שפתותיהם, ועד הבוקר ולא עד בכלל כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה׳ פרים ממש, כמו שנאמר (תהלים נא:יז) ה׳ שפתי וגו׳ ואימתי אני מבקש שתקבל ניב שפתי, כי לא תחפוץ זבח ואתנה (שם פסוק יח), ולשון כי מורה על הזמן ורצה לומר כי יהיה זמן שלא תחפוץ זבח ועל אותו זמן אני מבקש שתקבל ארשת שפתי במקום הקרבן כי על ידי העסק בתורת הקרבנות יבוא האדם גם כן לידי רוח נשברה זה שנאמר (שם פסוק יט) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ומדקאמר לא תבזה שמע מינה שעסק הקרבן עצמו נבחר לה׳ יותר מן העסק בתורת עולה. ומה שאמר זאת תורת העולה הוא העולה היינו דוקא כל הלילה בגלות כשאין זבח ומנחה, וזה שאמר אחר כך (שם פסוקים כ-כא) היטיבה ברצונך את ציון וגו׳ אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים.</p> <footer class=source>כלי יקר, ויקרא ו:ב</footer></blockquote> Learning about the עולה cannot inspire us as much as the sheer physicality of a burning sacrifice. But it is all we have now, until the בית המקדש is rebuilt, במהרה בימינו.