<p>There's a <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Pareto_principle">Pareto principle</a> in <i lang=he>divrei Torah</i>: 80% of them are based on the first <i lang=he>aliyah</i>. I'll try to be more broad than that, but I am going to start in ראשון:</p>
<blockquote lang=he><p><b>א</b> כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות; למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתיכם׃
<b>ב</b> וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר; למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא׃
<b>ג</b> ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך; למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם׃
<b>ד</b> שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה׃
<b>ה</b> וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך׃</p>
<footer class=source>דברים פרק ח</footer></blockquote>
<p>What is the lesson that ה׳ is teaching us with the מן? It was a miraculous food, satisfying and leaving no residue, tasting like whatever one wanted. How could the פסוק say that ה׳ starved us? The answer clearly is that the מן couldn't be saved. The Jews had to go out every morning to get that day's rations. They felt their dependence on ה׳ directly and immediately. But why did they need that lesson?</p>
<p>Rabbi Simcha Bunim of Peshischa (an early chassidic master, cited in <a href="http://www.amazon.com/gp/product/1422600157/"><cite>Praying with Fire 1</cite></a>) questions the punishment of the snake in גן עדן:‎ (בראשית ג:יד)‎ ויאמר ה׳ אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה; על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך׃. What kind of punishment is this? Dust may not taste good but it is omnipresent; ה׳ is telling the snake that it will never go hungry, never have to look for food.</p>
<p>But having that lack forces us to look to ה׳, to daven, to establish a relationship with הקב״ה that we would not have if everything was easy. Giving your kids a credit card and never talking to them does not make for a healthy parent-child relationship. Telling the snake, "Go eat anything; I don't want to hear from you" was in truth a terrible punishment.</p>
<p>The lesson of the מן, then, is both that we depend on ה׳ and that he wants to hear from us, to hear our prayers.</p>
<p>But still, how does it apply here? ספר דברים is Moshe's final addresses to the Jews, outlining how they will have to live in the Land of Israel. The מן will stop, and the immediate realization of their dependence will end when they start farming and growing their own food.</p>
<p>Moshe realizes this and exhorts them not to forget:</p>
<blockquote lang=he><p>
<b>יב</b> פן תאכל ושבעת; ובתים טבים תבנה וישבת׃
<b>יג</b> ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך; וכל אשר לך ירבה׃
<b>יד</b> ורם לבבך; ושכחת את ה׳ אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃
<b>טו</b> המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים; המוציא לך מים מצור החלמיש׃
<b>טז</b> המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך: למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך׃
<b>יז</b> ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׃
<b>יח</b> וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל: למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה׃</p>
<footer class=source>דברים פרק ח</footer></blockquote>
<p>But in truth, the lesson still remains in ארץ ישראל, even in the absence of the מן:</p>
<blockquote lang=he><p><b>י</b> כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם; אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק׃
<b>יא</b> והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת; למטר השמים תשתה מים׃
<b>יב</b> ארץ אשר ה׳ אלקיך דרש אתה; תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה׃</p>
<footer class=source>דברים פרק יא</footer></blockquote>
<p>Egypt has a river that floods every year, like clockwork, fed by the melting snows of the mountains down south. There is no praying for rain, since rain isn't necessary. They operate on the snake-in-the-dust model and have feeling of dependence on the mercy of a higher Power. Israel, on the other hand, feels its dependency. Life can either be easier than Egypt if the rain is plentiful (you don't even need to lift your foot; G-d does the irrigation) or infinitely harder.</p>
<p>This contrast is made even more starkly in בראשית:</p>
<blockquote lang=he><p>
<b>ה</b> וגם ללוט ההלך את אברם; היה צאן ובקר ואהלים׃
<b>ו</b> ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו; כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו׃
<b>ז</b> ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט; והכנעני והפרזי אז ישב בארץ׃
<b>ח</b> ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך; כי אנשים אחים אנחנו׃
<b>ט</b> הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי; אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה׃
<b>י</b> וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה׳ את סדם ואת עמרה כגן ה׳ כארץ מצרים באכה צער׃
<b>יא</b> ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם; ויפרדו איש מעל אחיו׃</p>
<footer class=source>בראשית פרק יג</footer></blockquote>
<p>Lot sees that the Jordan valley at the time (before the "creation" of the Dead Sea) is similar to Egypt: river-watered, not requiring ה׳'s active intervention. Of course, the people demonstrate the consequences of that separation from ה׳: they are the people of Sodom.</p>
<p>But what is the mention of גן ה׳?</p>
<blockquote lang=he><p>
<b>ט</b> ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע׃
<b>י</b> ונהר יצא מעדן להשקות את הגן; ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים׃ </p>
<footer class=source>בראשית פרק ב</footer></blockquote>
<p>So גן עדן was river-fed. Isn't Eden what we want? Isn't that the goal, to return to that original state? Why is it presented so negatively?</p>
<p>The answer is that everyone is dependent on ה׳, even in Egypt where the flood of the Nile seems to be automatic. If we can maintain that attitude toward ה׳ and not take everything we have for granted, and if we can continue to pray to ה׳ for our needs even when it seems we have no need to pray, then there is no reason to make it difficult, and a return to the ease of Eden is possible.</p>
<p>We see that in the haftorah:</p>
<blockquote lang=he><p><b>א</b> כה אמר ה׳ אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו; הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם׃
<b>ב</b> מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל; הן בגערתי אחריב ים <em>אשים נהרות מדבר</em> תבאש דגתם מאין מים ותמת בצמא׃</p>
<footer class=source>ישעיהו פרק נ</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><b>א</b> שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה׳; הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם׃
<b>ב</b> הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם: כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו׃
<b>ג</b> כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבתיה וישם <em>מדברה כעדן</em> וערבתה כגן ה׳; ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה׃</p>
<footer class=source>ישעיהו פרק נא</footer></blockquote>
<p>Going back to our parasha, notice that it says תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. This is the only place in the Torah that portrays ראש השנה as יום הדין.‎ ראש השנה is the day that ה׳ decides how much rain we deserve. And one of the hardest parts of our job, in these weeks leading up to ראש השנה, is to see and acknowledge that dependence. We aren't farmers; we take the well-stocked shelves of Schnucks for granted. But we need to realize that even with modern technology, ה׳ has the power to make נהרות מדבר or מדברה כעדן and His response depends on our behavior.</p>