This week's parsha includes the מצווה of הקהל:
{:he}
><b>ז</b> ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתם לתת להם; ואתה תנחילנה אותם׃
<b>ח</b> וה׳ הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך; לא תירא ולא תחת׃
<b>ט</b> ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני ישראל׃
<b>י</b> ויצו משה אותם לאמר; מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות׃
<b>יא</b> בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר; תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם׃
<b>יב</b> הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת׃
<b>יג</b> ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם; כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה׃
--דברים פרק לא
{:he}
>פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר (דברים לא) מקץ שבע שנים במעד וגו'. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב.
--משנה סוטה ז:ח
{:he}
>שומע אני אפילו ביו״ט אחרון של חג; ת״ל שם ”בבוא כל ישראל ליראות“, מתחילת חול המועד.
--ברטנורא, שם
Many people point out that this מצווה is to recreate the experience of מעמד הר סיני.
>[T]he mitzva of /hakhel/ is not so much a matter of public Torah study as it is an attempt to recreate
and relive the experience of Har Sinai. From time to time, Am Yisrael is required to “return” to this
historical experience in order to understand and remember that the Torah and the mitzvot are "our
whole essence and our crowning glory" (Sefer Ha-chinukh). This involves not a cognitive
understanding of the parashot but rather an experience of hearing God's word, of reliving the full power
of that experience.
--Rav Nathaniel Helfgot, [_The Juxtaposition of Parashot in Vayelekh and their Significance_](https://www.hatanakh.com/sites/default/files/Semikhut%20Parashot%20in%20Vayelekh-R%20NHelfgot.pdf)
{:he}
>מה הקבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו? ותהיה התשובה, לשמע דברי התורה שהיא כל עקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגדל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו, וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את יי.
--ספר החינוך תרי״ב
{:he}
>צריכים אנו לבקש טעם מיוחד למצות קריאה זו. על ידי זה שכל העם ביחד ישמעו את פרשיות התורה העיקריות המשרישות יראת שמים בלבם, יחזרו להתבונן במה שקבלו על עצמם בסיני ”נעשה ונשמע“ וכולם ישימו דבר זה ללבם. נמצא שקריאה זאת היתה לה מטרה דומה לקריאתו של המלך יאשיהו במלכים ב כג, וקריאתו של עזרא בנחמיה ח; השוה שם.
--ר׳ דוד צבי הופמן, דברים לא:יב
And in fact, the original מעמד הר סיני was called יום הקהל.‎ ה׳ tells Moshe *הקהל* לי את העם:
{:he}
><b>ט</b> רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך; והודעתם לבניך ולבני בניך׃ <b>י</b> יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחרב באמר ה׳ אלי *הקהל* לי את העם ואשמעם את דברי; אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון׃
--דברים פרק ד
I've talked about this before. But now I want to add a slightly different twist.
Rav Helfgot asks what is the connection to the other two parts of the paragraph.
>
1. Moshe's command to Yehoshua, "Be strong..." (7-8)
>
2. The writing of "this Torah" and its transmission to the tribe of Levi (9)
>
3. The mitzva of 'hakhel' (10-13).
--Rav Nathaniel Helfgot, [_The Juxtaposition of Parashot in Vayelekh and their Significance_](https://www.hatanakh.com/sites/default/files/Semikhut%20Parashot%20in%20Vayelekh-R%20NHelfgot.pdf)
You could certainly say that prefacing הקהל with writing the sefer Torah makes sense.
{:he}
>מצווה זו, לקרוא את התורה נגד כל ישראל מקץ שבע שנים…קשורה היא בספר התורה שכתב משה ושמסר זה עתה אל הכוהנים בני לוי ואל כל זקני ישראל (פסוק ט)…המצווה הלוא היא ”תקרא את התורה הזאת…“—התורה שנמסרה זה עתה לכוהנים ולזקנים. השלמת כתיבתה של התורה לא יכלה להיעשות אלא ביומו האחרון של משה, שהרי היה עליו לכלול בה את נאומיו הקודמים, ועל כן ניתנה באותו יום אף המצווה לקרוא את ”התורה הזאת“ מדי שבע שנים.
--הרב אלחנן סמט, [_הקהל_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C)
Rav Helfgott proposes that the appointment of Yehoshua is also part of the parallel to מעמד הר סיני. The events of מעמד הר סיני started with the actual יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך, then (שמות לא:יח)‎ ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת; לחת אבן כתבים באצבע אלקים and then the appointment of a מלאך to bring them into the land: (שמות לב:לד)‎ ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך; הנה מלאכי ילך לפניך. This is a sort of chiasm, bringing us back through all the forty years in the wilderness, through all the steps in the process that brought them to this point. מעמד הר סיני went הקהל to כתיבה to מלאך to bring them into the Promised Land; our parsha goes מלאך to כתיבה to הקהל. It's a literary way to emphasize how we are going back (to an idealized version of history, eliding all the unpleasantness of the Golden Calf and shattering the לוחות).
The ceremony of הקהל brings together these three aspects: the gathering of the people כעם אחד בלב אחד, the written Torah presented to the people, and the מלאך in the person of the מלך reading the Torah. And we still recreate that today.
No one is quite sure how the מנהג of שמחת תורה started. We do know that completing the Torah every year was a Babylonian custom; in Israel they had a triennial cycle.
{:he}
>לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין.
--מגילה כט,ב
>The gemara cited above asserts that the people of Eretz Yisrael completed the reading of the Torah in three years. However, the book "/Ha-Chilukim She-Bein Anshei Mizrach U-Venei Eretz Yisrael/" ("The Differences between the People of the East [Babylonia] and the People of Eretz Yisrael"), which was written at the beginning of the Geonic period, states: "The people of the East [Babylonia] celebrate Simchat Torah every year, whereas the people of Eretz Yisrael [celebrate it] every three and a half years."
>
Prof. Shlomo Naeh has proposed that the order of the Torah reading in /Eretz Yisrael/ was fixed, and the people of /Eretz Yisrael/ completed their reading of the Torah twice in seven years. If we adopt his fundamental approach, it may be suggested that it was established that the reading of the Torah be completed for the second time at the end of the sabbatical cycle on Sukkot, as a remembrance of the /mitzva/ of /Hakhel/, the commandment to assemble all Jewish men, women, and children to hear the reading of the Torah by the king of Israel once every seven years during Sukkot in the year following the sabbatical year.
--Harav Baruch Gigi, [_Simchat Torah | Finishing the Cycle_](https://etzion.org.il/en/holidays/simchat-torah-shemini-atzeret/simchat-torah-finishing-cycle)
But why on סוכות? It makes sense to have this ceremony the year after שמיטה:
>Rabbi Dovid Zvi Hoffman...takes the Sabbatical year into account and explains that during the other years of the seven-year cycle the Jews would enter Jerusalem at the close of the harvest season to offer prayers and sacrifices of thanksgiving for the produce of that year. On this the seventh or Sabbatical year, people would naturally sense the marked difference of the lack of harvest through their own physical toil, but would feel compelled to thank G-d for sustaining them...
>
The image of G-d sustaining the People of Israel in such a fashion no doubt brings to mind the relationship of G-d and Israel in the desert, when they were sustained by the manna. This "return to the desert" may now set the stage for the quasi-Sinaitic experience known as Hakhel, in the hope that the people will accept the Torah anew at the end of every seven-year cycle.
--Rabbi Ari D. Kahn, [_The Commandment of Hakhel_](http://arikahn.blogspot.com/2015/09/the-commandment-of-hakhel.html)
But if we want to re-enact the giving of the לוחות הברית, we should do it on the day that commemorates the giving of the לוחות. That day is יום כיפור. Why סוכות?
Rav Soloveitchik says it connects to the
the meaning of הקהל את העם: האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך. It's not the סוכה that matters; it's the ארבע מינים.
><em>in the Festival of Sucoth...When all
Israel comes to appear before the Lord, your God</em>: On Yom Kippur, only an elite group, the /kohanim/,
and /Yakirei Yerushalayim/, witnessed the glorious Temple service, the /Avodah/. Only a select few
heard the explicit pronunciation of the Holy Name. The nobility accompanied the /Kohen Gadol/
to and from the /Beis Hamikdash/. Only they had stayed awake with the /Kohen Gado/l the previous
night. Those who participated were the aristocracy of Jerusalem.
>
But Judaism's survival cannot be based on these participants alone. Judaism never considered the Torah to be the inheritance of an elite sect or grouping. Every Jew has a portion
in the Torah; all stood at Mount Sinai. /Knesses Yisrael/ can only be built and survive with the
participation of all Jews. This inclusiveness is represented by Hoshanah Rabbah and the /aravah/
ceremony.
>
There are four species that are taken on Sukkos: the /esrog/, /lulav/, /hadasim/, and /aravos/. As the
Midrash relates (/Vayikera Rabba/h 30), the first three represent certain types of individuals with
varying accomplishments to their credit. The /esrog/ has both the taste of /mitzvos/ and the smell
of Torah, the lulav contains the taste of /mitzvos/, and the /hadas/ contains the smell of Torah. Their
external appearance is attractive. In contrast, the /aravah/ displays none of these attributes. Yet
the Torah says that if a Jew has neither Torah nor /mitzvos/ to his credit, the deficiency is only
external. Those who are represented by the /aravah/ cannot manifest themselves in the same way
that the other three species can. But beneath the surface, deep in the soul, the /aravah/ has the
same potential as the other species. The difference is that the other species have had the opportunity to develop, to actualize themselves, to build on their strengths, while the /aravah/ has not.
>
While the other three species take part in only one mitzvah, the lowly /aravah/ participates in
two /mitzvos/ on Sukkos: as part of the four species, and in the /aravah/ ceremony in the Temple
The entire ritual on Hoshanah Rabbah revolves around the /aravah/. On Sukkos, all Jews must
be brought into the /Beis Hamikdash/. Those represented by the /esrogim/, /hadasim/, and /lulavim/ were
already there from Yom Kippur; only the /aravah/ was missing. Sukkos is dedicated to inclusion
of the /aravah/ into the /Beis Hamikdash/ as well.
--Rabbi Joseph D. Soloveitchik, _Chumash Mesoras haRav_, /Sefer Devarim/ 31:10, citing /Derashot Harav/, pp. 128-129
And so, with the ceremony of הקהל and our celebration of שמחת תורה, we go back another step, before מעמד הר סיני, to (שמות יט:ב)‎ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: as Rashi says, כאיש אחד בלב אחד.
May the זכות of that unity come to protect כלל ישראל.