I’m going to look at this week’s haftorah. It is a combination of two of the haftorot of the שבעה דנחמתא, of Yeshaya’s prophecies of the future redemption of Israel. The connection to the parsha is obvious:
כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ; כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ׃
But there’s more than that:
The reference in v. 9 to “the waters of Noah” provides a literal connection with the Sedrah. But the connection is deeper. The Flood was apparently an act of destruction; yet, by wiping out a corupt world, it paved the way for a new humanity. So Israel’s Exile. From its suffering, declares the Prophet, Israel is issuing stronger loyalty to G-d and in the conception of his vocation. Again, G-d’s covenant with Noah (“I will establish My covenant with you…neither shall there any more be a flood to destroy the earth”) is paralleled by the “Covenant of Peace” into which, in G-d’s everlasting mercy, Israel now enters.
There is a parallel ברית to Noach’s:
ט ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם׃…טו וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר; ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר׃
א רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה׳׃…י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה׳׃
Just as ה׳ will never again flood the world, so too He will never again destroy the בית המקדש. But חורבן בית שני? Why are we waiting for a third בית המקדש?
There is an intersting variant reading of our pasuk in Yeshaya:
Other Heb. mss. and the ancient versions read “days” [the start of the pasuk is “Like the days of Noach is this that I swore” rather than “For the waters of Noach is this that I swore”].
And that is how תרגום יונתן reads it:
כְּיוֹמֵי נֹחַ דָא קֳדָמַי דְקַיְמֵית בְּמֵימְרִי דְלָא יֶעְדוּן מֵי טוּפָנָא דַהֲווֹ בְּיוֹמֵי נֹחַ עוֹד עַל אַרְעָא כֵּן קַיְמִית בְּמֵימְרִי דְלָא יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלָךְ וְלָא אֶזוֹף בִּיךְ׃
The difference is whether כִּי־מֵי is two words (“For the waters”) or one, כִּימֵי (”Like the days“).
כי מי נח: יש מחלוקת בספרים במלה הזאת. ברוב הספרים הם שתי מלות…ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו (ויקרא יב:ב) כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ, וכן תרגם יונתן כיומי נח. מכל מקום הענין אחד, אמר כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ והיא גזרה שלא תבטל כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצוף עליך ומגער בך.
Rav Rivlin of Kerem B’Yavneh suggests there is a subtle difference in meaning between the two readings:
אפשר שהשאלה, אם המבול עצמו נקרא מי נח, או שהנביא רק מציין שהיה בימיו של נח—תלויה במחלוקת האמוראים המפורסמת בקשר לדרגתו של נח. כך דרשה הגמרא (סנהדרין קח,א) את הדגשת הפסוק (בראשית ו:ט) ”צדיק תמים היה בדורותיו“: אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו שכן בדורות אחרים. רבי יוחנן הדורשו לגנאי (כלשון רש״י) סובר, שאכן המבול נקרא ע״ש נח, וגם ביטוי זה רומז על גנותו; וריש לקיש הדורש לשבח סובר, שהנביא רק מציין שהמבול היה בזמנו של נח ”כימי נח“.
מֵי נֹחַ implies that the flood in some sense belonged to Noach, that he was not completely innocent in the flood.
And that’s how we read the pasuk. The Zohar is bothered by this:
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר: ”כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ“. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, כְּתִיב (בראשית ז:ט) ”וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ“. וּכְתִיב (בראשית ט:יא) ”וְלא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל“. מֵי הַמַּבּוּל כְּתִיב, וְלָא מֵי נֹחַ; וְהָכָא כְּתִיב כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי.
and explains that Noach failed in his mission. It compares him to Moshe:
תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: בְּזִמְנָא דִּבְנִי עָלְמָא אִשְׁתְּכָחוּ חַיָּיבִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, (בעי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵּיה, בְּגִין דְּיִבְעֵי רַחֲמִין עַל עָלְמָא, וְיִתְפַּיֵיס בַּהֲדַיְיהוּ.
…מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה. דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חָבוּ יִשְׂרָאֵל, (שמות פרק לב) עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ וְגוֹ׳ תּוּ אָמַר לֵיהּ, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְגוֹ׳, בְּהַאי שַׁעֲתָא…מִיַּד וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ׳ אֱלֹקָיו…וְעַתָּה אִם תִשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ וְגוֹ׳. וְתָאנָא, לָא זָז מֹשֶׁה מִתַּמָּן, עַד דְּמָחַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב ויּנָּחֶם יְיָ׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
וְאִלּוּ בְּנֹחַ כְּתִיב, (בראשית פרק ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְגוֹ׳. אָמַר לֵיהּ נֹחַ: וְלִי מַה אַתְּ עָבִיד. אָמַר לֵיהּ: וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגוֹ׳ עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹפֶר. וְלָא בָּעָא רַחֲמֵי עַל עָלְמָא, וּנְחִיתוּ מַיָּא, וְאוֹבִידוּ בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כַּךְ מֵי נֹחַ כְּתִיב. מֵי נֹחַ ודַּאי, דְּבֵיהּ הֲווֹ תַּלְיָין, דְּלָא בָּעָא רַחֲמֵי עַל עָלְמָא.
As Rabbi Sacks puts it:
Hassidim had a simple way of making the point. They called Noah a tzaddik im peltz, “a righteous man in a fur coat.” There are two ways of keeping warm on a cold night. You can wear a fur coat or light a fire. Wear a fur coat and you warm only yourself. Light a fire and you warm others. We are supposed to light a fire.
Yechezkel, looking at the destruction of the first בית המקדש, makes this point directly and harshly:
יב וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר׃ יג בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם; וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב; הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲ־דֹנָי ה׳׃ טו לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה; וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה׃ טז שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דֹנָי ה׳ אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ; הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה׃
and the חז״ל saw in this the reason for the גלות:
ד וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ׃ ה וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ; על (אַל ) תָּחֹס עיניכם (עֵינְכֶם) וְאַל תַּחְמֹלוּ׃ ו זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ; וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת׃ ז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ; וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר׃ ח וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי; וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ־דֹנָי ה׳ הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם׃ ט וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה; כִּי אָמְרוּ עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה׳ רֹאֶה׃ י וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל; דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי׃ יא וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר; עָשִׂיתִי כאשר (כְּכֹל אֲשֶׁר) צִוִּיתָנִי׃
אמר ר׳ אחא בר׳ חנינא: מעולם לא יצאה מידה טובה מפי הקב״ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה שכתוב “וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ”. אמר לו הקב״ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים הם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם, לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי—להם גלוי?! וזהו שכתוב “זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ, וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת”. תני רב יוסף: אל תקרי “מִּקְדָּשִׁי” אלא ”מקודשי“, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.
So Yeshaya talks about the בְּרִית שְׁלוֹם, when ה׳ promised חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, and calls it a ברית מי נח. This emphasizes the difference between this ברית and the ברית after the מבול. That was unconditional: (בראשית ט:טו) לא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. This ברית, as all the בריתות with בני ישראל, are dependent on our behavior. We are partners in preventing the destruction of the world; we cannot simply huddle up in our coats and watch the world freeze.