This week's parasha starts with a long list of laws, but notably does not start with a וידבר ה׳ אל משה. That actually is in last week's parasha:
<blockquote lang=he><p>ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל; אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׃ </p>
<footer class=source>שמות כ:יח</footer></blockquote>
Rashi makes the point that this is part of a very long message to Moshe that started right after מעמד הר סיני:
<blockquote lang=he><p> ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם׃ </p>
<footer class=source>שמות כא:א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>ואלה המשפטים:</em>:...ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>
And these laws specifically are the ones relevant to everyone's daily lives; it forms the "Shulchan Aruch" of halacha. In fact, that's where the term comes from:
<blockquote lang=he><p><em>אשר תשים לפניהם</em>: אמר לו הקב״ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב׳ או ג׳ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>
And the message continues almost to the end of the parasha, when ה׳ spells out the terms of כיבוש ארץ ישראל:
<blockquote lang=he><p><b>כז</b> את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם; ונתתי את כל איביך אליך ערף׃...<b>ל</b> מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ׃ <b>לא</b> ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר; כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך׃ <b>לב</b> לא תכרת להם ולאלהיהם ברית׃ לג לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי; כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש׃</p>
<footer class=source>שמות פרק כג</footer></blockquote>
All this is basically what <a href="/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95+%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%B4%D7%98">last week</a> we called Plan A: ה׳ would give the laws to Moshe and people would "overhear" so that they would believe Moshe when he taught them the laws. Notably, Moshe is still at the foot of the mountain for all this. He is called up in the next paragraph:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; והשתחויתם מרחק׃
<b>ב</b> ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו; והעם לא יעלו עמו׃
<b>ג</b> ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים; ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה׃
<b>ד</b> ויכתב משה את כל דברי ה׳ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל׃
<b>ה</b> וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת; ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים׃
<b>ו</b> ויקח משה חצי הדם וישם באגנת; וחצי הדם זרק על המזבח׃
<b>ז</b> ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃
...<b>ט</b> ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל׃
<b>י</b> ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר׃
<b>יא</b> ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו; ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו׃ </p>
<footer class=source>שמות פרק כד</footer></blockquote>
After the revelation to the elders, Moshe is called up by himself for the 40 days in which he will get the Torah as a whole:
<blockquote lang=he><p><b>יב</b> ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃
<b>יג</b> ויקם משה ויהושע משרתו; ויעל משה אל הר האלקים׃
<b>יד</b> ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם; והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם׃
<b>טו</b> ויעל משה אל ההר; ויכס הענן את ההר׃ </p>
<footer class=source>שמות פרק כד</footer></blockquote>
<hr/>
That's the chronology according to Ramban, who reads פרק כד in sequence: מעמד הר סיני, then ואלה המשפטים, then אל משה אמר עלה אל ה׳. There's a problem with this: אל משה אמר means "To Moshe He *had* said"; it's in the past perfect, implying that this statement was *before* the chronological sequence of the narrative. Ramban is sensitive to the problem, and says that the wording is to emphasize that this message is to Moshe alone, unlike the laws of ואלה המשפטים:
<blockquote lang=he><p>וטעם ”ואל משה אמר“ בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עֲלֵה אתה אלי.</p>
<footer class=source>רמב״ן, שמות כד:א</footer></blockquote>
But there's also a thematic problem: if the ברית ceremony was *after* מעמד הר סיני, then the impact of נעשה ונשמע is lost. בני ישראל don't willingly accept the Torah; they were forced to:
<blockquote lang=he><p>(שמות יט:יז) וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. א״ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.</p>
<footer class=source>שבת פח,א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>שהראה להם כבוד ה‘ בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי...וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה</p>
<footer class=source>משך חכמה, שמות יט:יז</footer></blockquote>
After the miracles and the experience of מעמד הר סיני, they could not be said to have "accepted" the Torah. So Rashi says that the entire paragraph was *before* מעמד הר סיני (this is a מחלוקת in the Mechilta):
<blockquote lang=he><p><em>ואל משה אמר עלה</em>: פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה</p>
<footer class=source>רש״י, שמות כד:א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>ויבא משה ויספר לעם</em>: בו ביום.</p>
<p><em>את כל דברי ה׳</em>: מצות פרישה והגבלה.</p>
<p><em>ואת כל המשפטים</em>: שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה.</p>
<footer class=source>רש״י, שמות כד:ג</footer></blockquote>
To review the chronology:
<blockquote lang="he"><p> בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני׃
…<b>ג</b> ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃
...<b>ח</b> ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה; וישב משה את דברי העם אל ה׳׃
<b>ט</b> ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם; ויגד משה את דברי העם אל ה׳׃
<b>י</b> ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר; וכבסו שמלתם׃
<b>יא</b> והיו נכנים ליום השלישי; כי ביום השלשי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני׃</p>
<footer class="source">שמות פרק יט</footer></blockquote>
<blockquote lang="he"><p><em>ויגד משה וגו׳ </em>: ביום המחרת שהוא רביעי לחודש.</p>
<footer class="source">רש״י, שמות יט:ט </footer></blockquote>
So, on the first day of Sivan the people arrive at הר סיני and on day 2 they get the general plan and say נעשה. Day 3 they get Plan A (ישמע העם בדברי עמך) and <em>reject it</em>. Day 4 they get Plan B (ביום השלשי ירד ה׳ לעיני כל העם) and Moshe gets the plan for the elite (עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל).‎ שמות כד:א is part of the same conversation as שמות יט:י-יא. That's why it doesn't start with a ויאמר ה׳ אל משה. Moshe brings Plan B to the people and they say נעשה. Day 5 Moshe leads the ברית ceremony and reads the ספר הברית that he had written the night before, and they say נעשה ונשמע. The elite get a vision of מעשה מרקבה. Day 6 is מעמד הר סיני.
<hr/>
Why? Why split the story in two? I think that the text is telling us there are really two stories here: revelation and covenant. It goes back to the purpose of מעמד הר סיני.‎ ה׳ gives בני ישראל their mission:
<blockquote lang=he><p><b>ה</b> ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ <em>ו</em> ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃</p>
<footer class=source>שמות פרק יט</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>ועתה אם שמוע תשמעו בקולי</em>: לקבל עליכם התורה והמצוה.</p>
<p><em>ושמרתם את בריתי</em>: הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע.</p>
<footer class=source>ספורנו, שמות יט:ה</footer></blockquote>
The revelation inherent in giving the Torah was *universal*:
<blockquote lang=he><p>א״ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה.</p>
<footer class=source>עבודה זרה ב,ב</footer></blockquote>
Sforno understands that כי לי כל הארץ means "*because* all the earth is Mine"; Israel is an עם סגלה only in order to act as a conduit for spreading the knowledge of ה׳ to the rest of the world.
<blockquote lang=he><p><em>והייתם לי סגלה מכל העמים</em>: אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים...מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם:</p>
<p><em>כי לי כל הארץ</em>: וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק.</p>
<footer class=source>ספורנו, שמות יט:ה</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>ואתם תהיו לי ממלכת כהנים</em>: ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה׳, ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא...וכאמרו כי מציון תצא תורה</p>
<footer class=source>ספורנו, שמות יט:ו</footer></blockquote>
Similarly, the Netsiv:
<blockquote lang=he><p><em>והייתם לי סגלה מכל העמים</em>: מי שירצה לעבוד את ה׳ ולהיות נבדל מטומאות גויי הארץ, א״א להיות גר אלא א״כ נאסף לעדת ישראל ולתורתכם. וזהו סגולה דמשמעו אוצר מכניס לתוכו מכל העמים.</p>
<p><em>כי לי כל הארץ</em>: ויש באו״ה כמה אנשים ראוים להתגייר ולעבוד את ה׳...ועד מ״ת היו כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה׳. אבל מעתה לא יוכלו לעבוד את ה׳ אם לא שיכנס לסגלת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל.</p>
<footer class=source>העמק דבר, שמות יט:ה</footer></blockquote>
But the ברית was for the Jewish people alone:
<blockquote lang=he><p><em>וגוי קדוש</em>: בנס נגלה ופרוש מבני אדם...ואם יהיו פרושים ומובדלים למעלה מטבע אנושי אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ פרוש ומובדל מהליכות הטבע והיא מדת תפארת.</p>
<footer class=source>העמק דבר, שמות יט:ו</footer></blockquote>
<blockquote lang=en><p>The Rav taught that there were two disparate promises. The first was a universal revelation of כי לי כל הארץ… The second promise was a divine revelation for the Jewish people alone, as described by the phrase ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…The majestic description of the revelation at the climax of <i lang=he>Parashat Mishpatim</i> reflects not the universal revelation, but rather G-d’s personal relationship with the Jewish people.</p>
<footer class=source><a href="https://oupress.org/product/darosh-darash-yosef/">Rabbi Avishai David, <cite>Darosh Darash Yosef</cite></a>, p. 169</footer></blockquote>
The dialectic between univeralism and particularism is one of the great paradoxes of Judaism.
<blockquote lang=en><p>Judaism is a particularist faith that recognises the universality of the human condition.</p>
<footer class=source><a href="https://www.amazon.com/Heal-Fractured-World-Ethics-Responsibility/dp/0805211969">Rabbi Jonathan Sacks, <cite>To Heal a Fractured World</cite></a>, p. 106</footer></blockquote>
The focus of the Torah now turns to the particular relationship between הקב״ה and בני ישראל as represented by the משכן:‎ (שמות כה:ח)‎ ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם.