🚧🏗️ Page Still Under Construction
יא ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה; מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים׃ יב וכסף משנה קחו בידכם; ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא׃ יג ואת אחיכם קחו; וקומו שובו אל האיש׃ יד וא־ל שד־י יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין; ואני כאשר שכלתי שכלתי׃
וא־ל שד־י: מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם.
Yaakov knows how to deal with those in power; he dealt with Esav last week:
התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה.
לדורון (בראשית לב:כב), וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לתפלה (בראשית לב:י), אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם; למלחמה (בראשית לב:ט), וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.
So here we have דורון and תפלה; למלחמה not explicitly in the text but definitely in the subtext. After all, these are בני יעקב we are talking about.
בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם׃
הוא אשר דברתי [אלכם לאמר מרגלים אתם]:…ומדרשו: אמר להם: ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו? אמרו לו הן. אמר להם: ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון, מה תעשו? אמרו לו לכך באנו, להרג או להרג, אמר להם: הוא אשר דברתי אליכם, להרג בני העיר באתם; מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו…שכם.
I have to add the Slonimer who picks up on this subtext, even though it’s not directly related to my theme.
ולאור זה אפשר לומר בענייננו, שיעקב אבינו ראה שיש כאן הנהגה של אכריות נוראה מצד האיש המושל במצרים…ומזה הבין שהם התנהגו באכזריות…על כן בקש עבורם יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, שהקב״ה יתן בכם מדת רחמנות.
The emphasis in the text is clearly on the gift.
כד ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף; ויתן מים וירחצו רגליהם ויתן מספוא לחמריהם׃ כה ויכינו את המנחה עד בוא יוסף בצהרים; כי שמעו כי שם יאכלו לחם׃ כו ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה; וישתחוו לו ארצה׃
So let’s look at this gift: קחו מזמרת הארץ… צרי…דבש…נכאת ולט בטנים ושקדים.
קחו מזמרת הארץ בכליכם:, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם…
ומעט צרי: בלסם קטף.
מעט דבש: רבי יהודה בר רבי אמר: דבש בריא כאבן.
ונכאת: שעוה
ולט: מוצטבה [generally translated as lotus].
בטנים ושקדים: משח דבטנים, משח דשקדים.
Wax with balsam, honey, lotus: these aren’t food items, they are scented candles and essential oils. My wife probably owns all of them already.
קחו מזמרת הארץ בכליכם מעט צרי: כי אמנם המנחה שתובל לאיש נבהל להון יצטרך שתהיה רבת הכמות להשביע עין, ומזה המין היתה מנחת יעקב לעשו. אבל כאשר יובילוה לנדיב אשר כסף לא יחשב, ראוי שתהיה מעט, אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך, ומזה המין היתה המנחה הזאת ליוסף.
ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא: אמר ”הא־ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד“. המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?! למה לי כולי האי? אנן, הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה — לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו!
With that, we have to ask the Forman question.
Where Have I Heard This Before?
Remember 22 years earlier (for us, last week):
כד ויקחהו וישלכו אתו הברה; והבור רק אין בו מים׃ כה וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה׃
This was not a coincidence, because nothing is ever a coincidence.
We could give a pedestrian answer: those were the luxury goods that were imported into Egypt.
מעט צרי: שאינו מצוי במצרים כענין שנאמר וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.
But the נכאת וצרי ולט that accompanied Joseph into slavery are given such midrashic import:
וגמליהם נשאים וגו׳: למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן, שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יזוק מריח רע.
וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט: ”להודיע מתן שכרן של צדיקים“…
ותימה, כלום מעט מיסורים עברו עליו ולא חס הקב״ה רק על כך שלא יריח ריח רע? אלא על יסורי הגוף לא חס הקב״ה שכן גזור עליו. אבל יסורי הנפש לא רצה הקב״ה להביא עליו אפילו כחוט השערה, וחז״ל אמרו (ברכות מג,ב) איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו? הוי אומר זה הריח.
We’ve seen the import of smell before:
כז ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו; ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃ כח ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב; וישא עיניו וירא והנה גמלים באים׃
So in our parsha, Yoseph is presented with the scents of נכאת וצרי ולט that he had smelled way back when he had been sold into slavery. Obviously. Yaakov doesn’t know that, but we do. It’s dramatic irony:
- Dramatic Irony
- Irony that is inherent in speeches or a situation of a drama and is understood by the audience but not grasped by the characters in the play.
In a religious sense, this is called ״נִבָּא ואינו יודע מה נבא". G-d writes the lines for the characters in His play. The dramatic irony tells us that our lives are not (Macbeth, V:V) “a tale told by an idiot, full of sound and fury, signifying nothing”; ה׳ is involved. And our parsha is full of dramatic irony; we talked about this in פרשת מקץ תשפ״ד.
[ושלח לכם את אחיכם] אחר: רוח הקדש נזרקה בו, לרבות יוסף.
וירא יעקב כי יש שֶׁבֶר במצרים:…ראה באספקלריא של קדש שעדין יש לו שֶׂבֶר במצרים; ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף.
And so Yoseph gets this whiff of scents that have to remind him of things he hasn’t thought of in 22 years.
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה; כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי׃
Of course, we can’t mention the power of smell to evoke memories without quoting Proust.
Many years had elapsed during which nothing of Combray…had any existence for me, when one day in winter, as I came home, my mother…offered me some tea…
She sent out for one of those short, plump little cakes called ‘petites madeleines,’ which look as though they had been moulded in the fluted scallop of a pilgrim’s shell. And soon, mechanically, weary after a dull day with the prospect of a depressing morrow, I raised to my lips a spoonful of the tea in which I had soaked a morsel of the cake. No sooner had the warm liquid, and the crumbs with it, touched my palate, a shudder ran through my whole body, and I stopped, intent upon the extraordinary changes that were taking place. An exquisite pleasure had invaded my senses, but individual, detached, with no suggestion of its origin…
And suddenly the memory returns.
The taste was that of the little crumb of madeleine which on Sunday mornings at Combray…my aunt Léonie used to give me, dipping it first in her own cup of…tea….But when from a long distant past nothing subsists…the smell and taste of things remain poised a long time…ready to remind us, waiting and hoping for their moment, amid the ruins of all the rest…[I]n that moment all the flowers in our garden and in M. Swann’s park, and the water-lilies on the Vivonne and the good folk of the village and their little dwellings and the parish church and the whole of Combray and of its surroundings, taking their proper shapes and growing solid, sprang into being, town and gardens alike, all from my cup of tea.
So someone must speak of this. It’s too obvious. But I can’t find anything. גאָרנישט. It seems so obvious: then נכאת וצרי ולט and now מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט. So I did what any good college student would do: I asked AI to write my essay for me.
In Genesis, the Ishmaelite caravan that carries Joseph to Egypt is laden with נכאת וצרי ולט—gum, balm, and ladanum (Gen. 37:25). Years later, Jacob sends his sons to Egypt with a conciliatory gift of מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט—a little balm, honey, gum, and ladanum (Gen. 43:11). This repetition is more than a lexical echo; it invites a sensory reading.
Modern neuroscience and literary theory describe the Proust effect: odors uniquely trigger involuntary, vivid memories. If we imagine Joseph encountering these same fragrances decades later, the scene becomes charged with irony and psychological depth. The sweet resinous scent that once clung to his captors now wafts from his brothers’ gift. What was the olfactory backdrop of betrayal becomes the aroma of reconciliation.
This sensory continuity transforms the gift into a paradox: a token of peace that carries the ghost of trauma. Like Proust’s madeleine, the smell collapses time, summoning the dusty road to Egypt even as Joseph stands in power. The narrative thus acquires a hidden emotional layer—memory mediated by smell—underscoring themes of providence, forgiveness, and the inescapable persistence of the past.
But what memory is this odor evoking? It’s not the slavery or his fraught relationship with his brothers; that came earlier in the parsha.
ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם; ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם׃
He remembers the smell of the camel’s cargo and what that implied:
[P]ut yourself in Yoseph’s position. If you were Yoseph at this point, you can’t help but think you’ve been abandoned by G-d…
What does that mean? That’s just a way of Hashem showing you, guess what? You weren’t totally abandoned. You think, Yoseph, you’re abandoned. You think that I completely turned around and walked away from you. Here’s one little sign to show you I’m still with you. See, take a take a whiff. Ah, lotus. Ah, balsam.
Well, now why should that happen?…That’s completely out of the ordinary. You see that I am supervising everything. There’s a plan here, Yoseph. You have nothing to worry about. It’s all under my jurisdiction.
The scent of lotus and balsam wax reminds him of the One Who is in charge. There was a plan all along.
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה; כי למחיה שלחני אלקים לפניכם׃
🚧🏗️ Page Still Under Construction