We looked at Reuven as a character in the Yosef story last week, and he comes up again in this week’s parasha:
לו ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם; יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה׃ לז ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך; תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך׃ לח ויאמר לא ירד בני עמכם; כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה׃
What is Reuven thinking? What kind of guarantee is that, שני בני תמית? One idea is that it is a form of oath, swearing on the life of something profoundly important to you:
יש לומר ”אם לא את שני בני תמית“ לשון שבועה.
We see this earlier in the parasha:
יד ויאמר אלהם יוסף; הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם׃ טו בזאת תבחנו; חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה׃
But the language is wrong; he doesn’t say “חיי בני אם לא אביאנו”; his language is much more negative. The Ohr Hachaim says that the words quoted here are not literally what Reuven said, but his oath was so inappropriate that the text considers it like he said that:
לאמר את שני בני וגו׳: טעם אומרו לאמר במקום זה, נתכוין לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפירוש משום קללת חכם (מכות יא,א), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה ולא הוציא מפיו בפירוש מיתת בניו.
But that’s hard to reconcile with the fact that he actually had four sons:
ובני ראובן חנוך ופלוא וחצרן וכרמי׃
So we could look at his guarantee is a kind of two-for-one: if you lose one child, I will lose two:
לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני.
Rav Schwab has a different approach:
וי״ל שכשמתו ער ואונן לא הכיר אף אחד טעם העדרם בצעירותם ולא נודע כי בחטאם מתו, ולפיכך חשב ראובן אולי קילל יעקב שמי שגרם אבדון יוסף ימותו שני בנים בחייו, ולכן מתו ליהודה שני בניו משום שהוא הוא שנתן העצה למכרו לישמעאלים. ולכן כשניסה להוציא את בנימין מתחת יד יעקב אמר לו יודע אני שהנני נכנס לחשש קללה למי שיזיק את בניך, ואעפ״כ עלי קללתך אבי והנני מוכן למיתת שני בנים אם לא אביאנו אליך.
However we understand Reuven, it is clear that Yaakov doesn’t even address his promise. Rashi cites בראשית רבה:
לא ירד בני עמכם. לֹא קִבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אָמַר בְּכוֹר שׁוֹטֶה הוּא זֶה, הוּא אוֹמֵר לְהָמִית בָּנָיו, וְכִי בָנָיו הֵם וְלֹא בָּנַי?
“He is a fool, this oldest son of mine.”
Rav Kamenetsky, אמת ליעקב on בראשית מב:לח, says there is a more subtle implication of the choice of wording in the midrash that Rashi quotes. שׁוֹטֶה doesn’t necessarily mean “fool”:
ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו; איש כחלמו פתר׃
Now, Yosef is 30 years old at this point; נער doesn’t mean “youth”:
נער עברי עבד: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון.
נער: שוטה ואין ראוי לגדולה.
And שוטה in Rashi can’t mean “fool”; the butler is trying to convince Pharaoh that Yosef is a dream-interpreting genius. נער (and here, שוטה) means “subordinate”:
…ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׃
And the term that the midrash uses for Reuven, בְּכוֹר שׁוֹטֶה, has a technical meaning in the halacha:
כל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה.
בוכרא סוכלא: בכור שוטה.
דכל בוכרא דאמא בוכרא סוכלא קרי ליה: ולא משום שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור כמו הדס שוטה שאינו כשר.
A בְּכוֹר שׁוֹטֶה is a firstborn who does not have the legal status of firstborn. This is what happened to Reuven:
א ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל; ולא להתיחש לבכרה׃ ב כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו; והבכרה ליוסף׃
And Yaakov pretty much told Reuven this on his (Yaakov’s) deathbed:
ג ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז׃ ד פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך; אז חללת יצועי עלה׃
We know what the Torah says about Reuven’s mistake:
כב ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל;
ויהיו בני יעקב שנים עשר׃ כג בני לאה בכור יעקב ראובן; ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבלון׃
And how חז״ל interpreted it:
וישכב: מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה.
But calling that פחז, ”rash“, seems like the wrong word. It implies that if he only had waited, it would have been all right:
- פַּחַז
- (literary) haste, swiftness ; (literary) recklessness, rashness, impetuosity
What did Reuven do? We won’t answer that question, but will try to look at the question of what did Reuven mean?
Anita Diamant, in The Red Tent, describes this as the time when Reuven and Bilhah finally declared their love for each other. That’s clearly wrong; whatever actually happened, it was not an expression of love. We know that because the text describes her as בלהה פילגש אביו. The שפחות were not concubines; they were full-fledged wives:
ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה; ויבא אליה יעקב׃
אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו; ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם׃
Reuven treated בלהה as a פלגש:
פלגש אביו: אשת אביו היתה נקראת פלגש; שראובן חשב כי לא היתה אסורה עליו לפי שהיתה תחלה שפחה ואחר כן לקחה אביו לפלגש והכתוב מעיד עליה שהיתה לו לאשה.
That’s important, because שכב את פילגש has a very specific implication:
ו ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד; ואבנר היה מתחזק בבית שאול׃
ז ולשאול פלגש ושמה רצפה בת איה; ויאמר אל אבנר מדוע באתה אל פילגש אבי׃
ח ויחר לאבנר מאד על דברי איש בשת ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעשה חסד עם בית שאול אביך אל אחיו ואל מרעהו ולא המציתך ביד דוד; ותפקד עלי עון האשה היום׃
כ ויאמר אבשלום אל אחיתפל; הבו לכם עצה מה נעשה׃
כא ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃
כב ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
יג ויבא אדניהו בן חגית אל בת שבע אם שלמה ותאמר השלום באך; ויאמר שלום׃
…
טו ויאמר את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך; ותסב המלוכה ותהי לאחי כי מה׳ היתה לו׃
…
יז ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פניך; ויתן לי את אבישג השונמית לאשה׃
…
כא ותאמר יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה׃
כב ויען המלך שלמה ויאמר לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני; ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה׃
כג וישבע המלך שלמה בה׳ לאמר; כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי בנפשו דבר אדניהו את הדבר הזה׃
כד ועתה חי ה׳ אשר הכינני ויושיביני (ויושיבני) על כסא דוד אבי ואשר עשה לי בית כאשר דבר; כי היום יומת אדניהו׃
כה וישלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע; ויפגע בו וימת׃
שמן הדין (סנהדרין כב,א) פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך.
א כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה…אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו…
ב וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו, אלא מלך אחר; לפיכך אבישג הייתה מותרת לשלמה, ואסורה לאדונייה. אבל אשתו של מלך, אינה נבעלת לאחר לעולם. אפילו המלך, אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר.
The פלגש המלך is permissible only to the new מלך. Taking his פלגש in his lifetime means claiming to be the new מלך.
And so the act of חללו יצועי אביו was “reckless, rash, impetuous”; it was claiming leadership of the twelve tribes before Yaakov was dead. But at the time Yaakov’s response was וישמע ישראל; ויהיו בני יעקב שנים עשר…בכור יעקב ראובן. It seems that Yaakov held his judgment in abeyance. It wasn’t until the incident in our parasha that Reuven is declared a בכור שוטה; technically the oldest but no longer in a position of leadership. This comment of את שני בני תמית was so poorly thought that Yaakov sees that Reuven will never be a real בכור. We never hear from him again.
והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו.