I would like to go back to the war with מדין that we looked at last week:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים; אחר תאסף אל עמיך׃
ג וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא; ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין׃
ד אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא׃
ה וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא׃
And remember that while only a small fraction of the people went to war, those who stayed behind still had a role to play:
יש אומרים ב׳ אלפים מכל שבט שלח…וי״ב אלף לתפלה, ומנין שכן, שנאמר אלף למטה אלף הרי כ״ד אלפים.
One of the unique aspects of this war was that after the victory, ה׳ explicitly commanded Moshe how to divide the spoils:
כה ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃
כו שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה׃
כז וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל העדה׃
This idea, that the spoils of war should be split evenly between the soldiers and those on the home front, goes back to Avraham:
כא ויאמר מלך סדם אל אברם; תן לי הנפש והרכש קח לך׃
כב ויאמר אברם אל מלך סדם; הרמתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ׃
כג אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך; ולא תאמר אני העשרתי את אברם׃
כד בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי; ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם׃
עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו׳. ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד שאמר (ש״א ל:כד) כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. ולכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר ניתן החוק בימי אברהם.
Rashi’s reference to David is from when David was on the run from Saul and living, with his family in a city in the Negev called Ziklag. He had accumulated a gang of 600 men and was in the north to volunteer to fight with the Philistines against Saul (there’s quite a backstory there; learn שמואל א for details). While he was gone, a small army of Amalekites attacked Ziklag, taking the inhabitants hostage. David chases after them with 400 men, leaving 200 behind to guard the city:
יז ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם; ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו׃
יח ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק; ואת שתי נשיו הציל דוד׃
יט ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם; הכל השיב דוד׃
כ ויקח דוד את כל הצאן והבקר; נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד׃
כא ויבא דוד אל מאתים האנשים אשר פגרו מלכת אחרי דוד וישיבם בנחל הבשור ויצאו לקראת דוד ולקראת העם אשר אתו; ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום׃
כב ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו; כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו׃
כג ויאמר דוד לא תעשו כן אחי; את אשר נתן ה׳ לנו וישמר אתנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו׃
כד ומי ישמע לכם לדבר הזה; כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו׃
כה ויהי מהיום ההוא ומעלה; וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה׃
The Malbim explains what it means to be a חק ומשפט:
משמע שחק זה לא היה בין העמים, וכן בין ישראל לא התפשט עד הנה, ומדוע קבע דוד החק הזה?
רצה לומר כי הנימוס שחוקקים בין העמים אשר אין לו טעם נקרא חק, והדבר שיש לומר טעם שכלי נקרא משפט, והנה תקנה זאת שהיושב על הכלים יקח חלק בשוה עם ההולך למלחמה, הוא לפי שטחיותו חק לא משפט, אחר שהוא נעדר הטעם, אולם דוד שבאר טעמו של זה החוק, שיסודו בנוי על מה שמלחמת ישראל ונצחונם אינו ע״י כחם וגבורתם רק ע״י זכותם בהשגחת ה׳ הלוחם בעדם, עד שכפי זה אין הבדל בין הלוחם ובין היושב על הכלים ומתפלל, הוא שם זה למשפט גם כן בישראל, שאצל ישראל הוא משפט שכלי לא חק לבד.
The way we divide the spoils of war reflects the way we look at our battles. Victory depends not on might but on ה׳, and while we need soldiers to fight, we also need to acknowledge ה׳'s role through our prayers.
Where does that leave us, facing a deadly situation in Israel while sitting safely far frmo danger, not even able to יושב על הכלים? We can still be מתפלל, to try to make אחינו כל בית ישראל deserving of ה׳'s intervention. And one way we do this is through the recitation of תהילים. One of the תהילים that we have been saying in פרק פג. I wanted to look at that more closely, so we actually can understand the words we are saying.
א שיר מזמור לאסף׃
ב אלקים אל דמי לך; אל תחרש ואל תשקט אל׃
ג כי הנה אויביך יהמיון; ומשנאיך נשאו ראש׃
ד על עמך יערימו סוד; ויתיעצו על צפוניך׃
ה אמרו לכו ונכחידם מגוי; ולא יזכר שם ישראל עוד׃
ו כי נועצו לב יחדו; עליך ברית יכרתו׃
ז אהלי אדום וישמעאלים; מואב והגרים׃
ח גבל ועמון ועמלק; פלשת עם ישבי צור׃
ט גם אשור נלוה עמם; היו זרוע לבני לוט סלה׃
י עשה להם כמדין; כסיסרא כיבין בנחל קישון׃
יא נשמדו בעין דאר; היו דמן לאדמה׃
יב שיתמו נדיבימו כערב וכזאב; וכזבח וכצלמנע כל נסיכימו׃
יג אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלקים׃
יד אלקי שיתמו כגלגל; כקש לפני רוח׃
טו כאש תבער יער; וכלהבה תלהט הרים׃
טז כן תרדפם בסערך; ובסופתך תבהלם׃
יז מלא פניהם קלון; ויבקשו שמך ה׳׃
יח יבשו ויבהלו עדי עד; ויחפרו ויאבדו׃
יט וידעו כי אתה שמך ה׳ לבדך;
עליון על כל הארץ׃
אסף
אסף is listed as the author of 12 of the תהילים (or at least dedicated to him). He was one of the Levites who David appointed to sing before the ארון:
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳; ממנוח הארון׃
יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃
יח ואלה העמדים ובניהם; מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃
כד ואחיו אסף העמד על ימינו אסף בן ברכיהו בן שמעא׃
כה בן מיכאל בן בעשיה בן מלכיה׃
כו בן אתני בן זרח בן עדיה׃
כז בן איתן בן זמה בן שמעי׃
כח בן יחת בן גרשם בן לוי׃
His תהילים, in general, are much more harsh than the “גם זו לטובה” attitude that David’s psalms evince. He’s much less politically correct:
מזמור לאסף;
אלקים נצב בעדת א־ל; בקרב אלהים ישפט׃
ב עד מתי תשפטו עול; ופני רשעים תשאו סלה׃
א משכיל לאסף;
האזינה עמי תורתי; הטו אזנכם לאמרי פי׃
…
סז וימאס באהל יוסף; ובשבט אפרים לא בחר׃
סח ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אהב׃
Malbim holds that while the bulk of תהילים was compiled by David, they were still edited in later generations up to the time of the beginning of the Second Temple. He feels that this perek is related to a specific historic incident:
נוסד ג״כ בימי יהושפט שבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה ועמם המון רב ויהושפט התפלל וקרא צום, ויחזיאל מן בני אסף היתה עליו רוח ה׳ בתוך הקהל ויאמר אל תיראו וכו׳ כי לא לכם המלחמה כי לאלקים וכו׳.
א ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה׃
ב ויבאו ויגידו ליהושפט לאמר בא עליך המון רב מעבר לים מארם; והנם בחצצון תמר היא עין גדי׃
ג וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה׳; ויקרא צום על כל יהודה׃
ד ויקבצו יהודה לבקש מה׳; גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ה׳׃
…
יד ויחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מן בני אסף; היתה עליו רוח ה׳ בתוך הקהל׃
טו ויאמר הקשיבו כל יהודה וישבי ירושלם והמלך יהושפט; כה אמר ה׳ לכם אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה כי לא לכם המלחמה כי לאלקים׃
אל אל דמי לך; אל תחרש ואל תשקט
The Malbim points out that the three terms דמי, תחרש and תשקט are different. דום is used in the sense of inanimate, the opposite of חיים. חרש means mute, unspeaking. שקט in תנ״ך doesn’t mean silent, but quiet in the sense of still, peaceful (ותשקט הארץ ארבעים שנה doesn’t mean that nobody spoke). So the sense of the pasuk is and escalating plea: ה׳ don’t be דום; feel something! Don’t be חרש; say something! And don’t be שקט; do something!
נועצו לב יחדו
Why? Because all the surrounding nations are conspiring together. We have no earthly allies. נכחיד means extinct; they are trying to eliminate Israel as a people.
אהלי אדום וישמעאלים
And who are these surrounding nations? The author lists just about everyone, from the well-known to the most obscure. He starts with אדום and ישמעאל, the people most closely related to us (יעקב‘s and יצחק’s brothers, respectively), who would be hoped to be more sympathetic. Instead, they are leading the camp. מואב, עמון, עמלק and פלשת we know. צור is a Phoenician city; in תנ״ך the Phoenicians are considered allies of the Philistines. גבל is mentioned one other time in תנ״ך, in יחזקאל כז:ט as one of the Phoenician cities. It is usually identified as Byblos in northern Lebanon. הגרים is more of a mystery (it’s “Hagrites”, not “the Grim”, by the way). Presumably they are the הגריאים mentioned in דברי הימים:
יח בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה מן בני חיל אנשים נשאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות וששים יצאי צבא׃
יט ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב׃
כ ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם; כי לאלהים זעקו במלחמה ונעתור להם כי בטחו בו׃
Which would put them in modern eastern Jordan. It is usually assumed that they were descended from Hagar, Avraham’s wife. If she is identified with Keturah, then we have a list of nations besides Ishmael:
א ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה׃
ב ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח׃
ג ויקשן ילד את שבא ואת דדן; ובני דדן היו אשורם ולטושם ולאמים׃
The fact that Aram is not mentioned argues for an earlier date of composition; at the time of יהושפט Aram was the major enemy of Israel and Judah.
גם אשור נלוה עמם
Assyria at this time (even in the time of יהושפט) was not the world-dominating empire it would become. Here they are just mercenaries for the other enemies of Israel. Rashi points out that the last time אשור was mentioned, they were good guys:
ח וכוש ילד את נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ׃
ט הוא היה גבר ציד לפני ה׳; על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה׳׃
י ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער׃
יא מן הארץ ההוא יצא אשור; ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח׃
אף אשור שהיה נזהר עד היום משאר עצה סכלה ולא יתחבר עם מרעים כמה דאת אמר ( בראשית י) מן הארץ ההיא יצא אשור שיצא מעצת דור הפלגה, כאן נלוה עמם ועזרם לרעה.
סלה
סלה is a very difficult word to translate; in context it is a musical notation but it is not clear what it means. The Targum translates it as “forever”, presumably from the same root as מסילה, a path, as in (ישעיהו סב:י) סלו סלו המסלה: blaze a trail. Thus it has the sense of continuing on the same path. I like translating it not so much as “forever” but as an indication that the thought expressed should go on, “keep this in mind”.
עשה להם כמדין, כסיסרא כיבין
The author then mentions the two previous miraculous battles, from ספר שופטים. The battle of סיסרא and יבין in נחל קישון is the story of דבורה:
ב וימכרם ה׳ ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור; ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים׃
ג ויצעקו בני ישראל אל ה׳; כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה׃
…
טו ויהם ה׳ את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק; וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו׃
טז וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים; ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד׃
The battle with מדין is not the one from our parasha, but the story of גדעון:
ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳; ויתנם ה׳ ביד מדין שבע שנים׃
א וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד; ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק׃
ב ויאמר ה׳ אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם; פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי׃
ג ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד; וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו׃
ד ויאמר ה׳ אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם; והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך׃
ה ויורד את העם אל המים; ויאמר ה׳ אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות׃
ו ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש; וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים׃
ז ויאמר ה׳ אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך; וכל העם ילכו איש למקמו׃
…
כב ויתקעו שלש מאות השופרות וישם ה׳ את חרב איש ברעהו ובכל המחנה; וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שפת אבל מחולה על טבת׃
כג ויצעק איש ישראל מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה; וירדפו אחרי מדין׃
ג בידכם נתן אלקים את שרי מדין את ערב ואת זאב ומה יכלתי עשות ככם; אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה׃
ד ויבא גדעון הירדנה; עבר הוא ושלש מאות האיש אשר אתו עיפים ורדפים׃
…י וזבח וצלמנע בקרקר ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם; והנפלים מאה ועשרים אלף איש שלף חרב׃
יא ויעל גדעון דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה; ויך את המחנה והמחנה היה בטח׃
יב וינסו זבח וצלמנע וירדף אחריהם; וילכד את שני מלכי מדין את זבח ואת צלמנע וכל המחנה החריד׃
Similar to the battle in our parasha, the war is fought with a very limited army; most of the people are sent back לשב על הכלים.
Unfortunately, no one has any idea what עין דאר has to to with either battle (it’s a city in the north of Israel, between the lands of מנשה and יששכר) Presumably that was the city where one of these battles took place; we just don’t have that information.
They (סיסרא and מדין) were destroyed when they tried to conquer נאות אלקים. Artscroll translates נאות as “pleasant habitations”, a portmanteau word from נאה, pleasant, and נוה, sanctuary. It’s a term used in תנ״ך for the בית המקדש.
שיתמו כגלגל
So to may our current enemies be destroyed. גלגלת, wheel, in this context means “tumbleweed”, like straw scattered in the wind to be consumed in the fire that destroys entire mountains.
יבשו ויבהלו
Rav Hirsch translates יֹאבֵדוּ not as “they will be lost” but as a consequence of יַחְפְּרוּ, their shame, they will feel lost, as their hopes go down in flames.
There’s a sense of anticlimax here, as we go from אש and להבה to סערה and סופה to קלון to בושה. I think that is intentional, and it’s something we see throughout תהילים. The author is trying to de-escalate our emotions. We’re not supposed to read this perek and be fired up to rush out and riot with torches and pitchforks. We look to ה׳ for help. Reacting in anger only makes the situation worse.
וידעו כי אתה שמך ה׳
Because the goal is not the destruction of our enemies but their conversion to allies, in a world where ה׳ is acknowledged as עליון על כל הארץ.