This was largely based on Aviva Gottleib Zornberg’s chapter in The Murmuring Deep, In the Vale of Soul-Making.
We are introduced to Avraham in the beginning of this week’s parasha:
א ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׃
ב ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך; והיה ברכה׃
ג ואברכה מברכיך ומקללך אאר; ונברכו בך כל משפחת האדמה׃
ד וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וילך אתו לוט; ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן׃
But we’re never told why ה׳ appeared to Avraham. There’s no backstory, or even a description (as with Noah: נח איש צדיק). If we look at the previous chapters (and take out all the genealogy that makes our eyes glaze over) we see some hints to a backstory:
ח וכוש ילד את נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ׃
ט הוא היה גבר ציד לפני ה׳; על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה׳׃
י ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער׃
א ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים׃
ב ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם׃
…ח ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ; ויחדלו לבנת העיר׃
ט על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ; ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ׃
…כז ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן; והרן הוליד את לוט׃
כח וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים׃
…לא ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו; ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם׃
And later, the text hints at what happened before לך לך:
ויאמר אליו; אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה׃
ויהי כאשר התעו אתי אלקים מבית אבי ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי; אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא׃
But it never adds up to a complete story. We all know the aggadot that fill in the blanks, about Avraham as a literal iconoclast who is thrown into the furnace, but it’s not in the text. Here’s how Ramban and Rambam summarize it:
והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט) כי הזכירו בספר ”עבודת האכרים המצרים“ כי אברם…חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש ונתן המלך אותו בבית הסוהר…אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו, והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו או נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו.
ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא…לפי שהם חולקים על דעתו והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים ולא נתבארו דברי אברהם עמהם.
כיון שנגמל איתן זה [אברהם אבינו עליו השלום], התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.
ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלו־ה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
… כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם…
כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלו־ה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען…
וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם…
Note that Ramban takes the midrash “seriously but not literally”, and offers a reason why it’s not in the text, and that the Rambam emphasizes Avraham as a philosopher, who questions everything in order to arrive at the truth.
Rav Hutner connects this idea, of Avraham as the one who questions everything, to the nature of סיפור יציאת מצרים on Pesach:
מתחיל בגנות, ומסיים בשבח.
ת״ר חכם בנו שואלו. ואם אינו חכם אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה.
ד …אופן הספור של יציאת מצרים בא בהתאמה לתוכן הספור כו כשם שתכן הספור מחייב לספר את ענין הגאולה דוקא בתור שלמות מתוך החסרון, כמו כן אופן הספור בא דוקא בתורת תשובה על שאלה. הלא דבר מחוור הוא כי כל השגה שנתקבלה לתוכינו בתור התרה של ספיקותינו או בתור פתרון לקושיותינו שבחה גדולה יותר מאשר אם היתה השגה זו נקלטת בתוכינו בדרך סתם מבלי ספק וקושי קודמים לה. וכל עוסק במושכלות יודע כי פעמים הרבה זקוק היא התירוץ לעזרתה של הקושיא הרבה יותר מאשר הקושיא זקוקה לעזרתה של התירוץ…
וכאשר נדקדק עוד בברייתא דספור יציאת מצרים דשנינן התם מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו ועכשו קרבנו המקום לעבודתו—נמצא כי קרוב זה עצמו נעשה דרך שאלה ותשובה. שהרי מאמר השי״ת אשר על ידו נעשה הקרוב הזה, הוא הציווי של לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ורואים אנו מתוך המאמר הזה כי לא נאמר לו שם הארץ תיכף בשעת ציווי הפרידה מבית אביו. וכל זה בכדי שתגיע אליו הידיעה הזו בתורת תשובה על שאלה ולא בתורת ידיעה סתם. ולא עוד אלא שאברהם עצמו כשהוא מספר על הפרידה שלו מבית אביו והתקרבותו לעבודת המקום, הרי הוא מבאר להדיא כי קרוב זה נעשה הוא דרך שאלה ותשובה, דרך תמיהה ופתרון. דזה הוא לשונו של אברהם, ”כאשר התעו אתי אלקים מבית אבי“. התעו דוקא. אינו אומר הוליכו, או לקחו, אלא התעו. פתרון הבא מתוך התמיהה. באופן דמהלך הקרוב עצמו נעשה על דרך ”פתיחה בגנות וסיום בשבח“. וכשאנו מספרים על קרוב זה, אנו פותחים בגנות ומסימים בשבח. מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו ועכשו קרבנו המקום לעבודתו
…מכיון שקניית השלמות הוא דוקא בדרך תנועה מן החסרון אל השלמות הרי יתכן כי שלמותה של המדרגה התחתונה תשמש מניעה של אפשרות התנועה אל המדרגה הגבוה ממנה, ודברי תורה קרואים הם מכשלה מפני ש־(גיטין מג,א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן.
What made Avraham special was כאשר התעו אתי אלקים מבית אבי. He was willing to accept the questions, even about his own mission, even after the point that he, in his philosophical greatness, had arrived at the truth.
Avraham moves to Canaan at the age of 75. The Sfas Emes points out that he already had a mission, had a huge following back in Haran, for over twenty years:
שני אלפים תורה מאימת? …מ־(בראשית יב:ה) ”ואת הנפש אשר עשו בחרן“ וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה.
הענין כי אברהם אבינו היה קשה לו מאוד לבדול עצמו. שידע שיאבדו אם יתפרד מהם. והשי״ת יודע כי המה רשעים ולא יחזרו למוטב. והשי״ת בחר באאע״ה זה עדות שלא היה אבינו אברהם נוגע בדבר ואדרבא לאשר הוא היה מבקש רק טובת הכלל לכן נבחר מכולם וקיבל עליו שכר כולם והוצרך השי״ת לאמר לו לך לך שיחפוץ טובת עצמו כי בחירה זו שיהיה הוא נבחר עי״ז יהיה תועלת וזכות לכל העולם כי כל העולם נברא רק לצוות לזה.
The backstory of Avraham’s philosophical journey is not in the text of the Torah because it is irrelevant. It was a failure. His disciples from Haran faded away and never had an influence on the world. Avraham’s strength was his ability to question everything that he had done, and to listen to the voice of ה׳ telling him: “This isn’t working. You need to leave מארצך וממולדתך ומבית אביך to somewhere else. Start your journey of seeking the truth all over again”.
רמב״ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה״ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי״ת לכל האנשים תמיד כמ״ש (זוהר כרך א בראשית פרשת לך לך עז,א) ”וי לאינון דניימי שינתא בחוריהון“ ואאע״ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא; אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר.
The backstory of Avraham is in the Torah. We’re just reading the story wrong. The backstory is ויאמר ה׳ אל אברם לך לך, which really is a message that comes to all of us: שנאמר מהשי״ת לכל האנשים תמיד. It is only after he listens to לך לך that he is chosen with the real revelation of his mission:
ו ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה; והכנעני אז בארץ׃ ז וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת; ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו׃