This week’s parsha discusses the two items in the משכן that use spices, the anointing oil:
כג ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים; וקנה בשם חמשים ומאתים׃ כד וקדה חמש מאות בשקל הקדש; ושמן זית הין׃ כה ועשית אתו שמן משחת קדש רקח מרקחת מעשה רקח; שמן משחת קדש יהיה׃ כו ומשחת בו את אהל מועד ואת ארון העדת׃ …לא ואל בני ישראל תדבר לאמר; שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם׃ לב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו; קדש הוא קדש יהיה לכם׃ לג איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו׃
and the incense:
לד ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה; בד בבד יהיה׃ לה ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש׃ לו ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה; קדש קדשים תהיה לכם׃ לז והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם; קדש תהיה לך לה׳׃ לח איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו׃
I want to look at a subtle difference between the two: the שמן המשחה is קדש, while the קטרת is טהור קדש. And what is even more interesting, that is not how they were made. There are many subtle differences between the command to build the משכן and the description of how בצלאל actually built it. Famously, בצלאל understood the משכן better than Moshe did, and got to הקב״ה's actual intent.
ב ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה׃ ג ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה׃
אף על פי כן נתקשה על משה. אמר לו הקב״ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל, מיד עשאָהּ. התחיל משה תמה ואומר: אני כמה פעמים הראה לי הקב״ה ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית, עשית מדעתך. בצלאל—בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב״ה עשייתה.
רַבִּי תַּנְחוּמָא מִשּׁוּם רַב הוּנָא אָמַר (שמות לח:כב): וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶּן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ משֶׁה, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, הִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה בְּסִינַי.
So what did he do with these two things?
ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור מעשה רקח׃
He what happened to the קדושה of the קטרת? There is a halachic implication of this. Simply mixing the קטרת does not make it holy. It is not until it is ground for use on the altar that it becomes holy, in the technical sense:
ואת קטרת הסמים טהור: על פי מה דמסיק בשבועות (יא,א), דקטורת, אפילו לאחר שהושמה במכתשת, אינה קדושה קדושת הגוף; ועיין ירושלמי שקלים (ד:ג): ולפיכך לא מיפסלה בלינה. לא כן ”שמן המשחה קדש“. ודוק.
And that is implied by the original description. Note the sins that lead to כרת: for the שמן המשחה, the rule is איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. For the קטרת, the rule is איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. There is no mention of taking the actual קטרת and burning it for my own purposes. If I take the actual קטרת and use it in my house, there is no כרת (there is an איסור of מעילה); it belongs to the מקדש, but it does not have קדושת הגוף.
Now, from a Brisker perspective, I’m done. שמן המשחה is קודש when it is made; קטרת is קודש when it is used. That is a halachic distinction; the “why” is irrelevant.
But we’re not Briskers. We want some philosophic “why”. Rabbi Dan Margulies points out another difference between שמן המשחה and קטרת. The שמן המשחה was made once and lasted forever:
[שמן משחת קדש יהיה זה לי] לדרתיכם: מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר שֶׁכֻּלּוֹ קַיָּם לֶעָתִיד לָבֹא.
תניא אידך (ויקרא ח:י) ”ויקח משה את שמן המשחה וימשח [את] המשכן [ואת] כל אשר בו“. רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר, כמה נסים נעשו בו! מתחלה ועד סוף תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין. ראה כמה יורה בולעת, וכמה עקרים בולעים, וכמה האור שורף, ובו נמשח משכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
ויעש את שמן המשחה קדש: בכונת היותו בלתי נפסד, כאמרו קדש יהיה זה לי לדורותיכם.
Sforno makes explicit the notion that the holiness of the anointing-oil is bound up with its permanence; that is, we are meant to understand that things that attain a holy state retain it permanently. This is reflected by the rabbinic dictum “we only ascend is matters relating to holiness,” as well many of the halakhot regarding misappropriation of temple property (meila), and specific laws concerning the anointing-oil itself (Keritot 7a).
The קטרת is different. It is explicitly consumed, and needs to be made every year. It has no inherent holiness, and so no similar permanence.
That ties to the difference between קדושה and טהרה.
טהרה וטומאה מתייחסות לעולם הטבע. הטהרה מציינת את הטבע במצבו הראשוני, הקמאי; ואילו הטומאה מציינת את ההשחתה של הטבע המקורי, על ידי המוות והכליון.
…הקדושה אינה נמצאת בטבע. כל כולה תלויה בהינתקות מעולם הטבע ומעבר לעולם המלאכותי של יצירה אנושית. חותם הקדושה הוא הפקעת החפץ ממצבו הסתמי הראשוני וקידושו ע״י האדם.
The קטרת requires human beings, every year, to make it (טהר) and imbue it with קדושה. That human involvement is inherent in the very command to make it. ה׳ only specifies four of the spices in the קטרת:
לד ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה; בד בבד יהיה׃ לה ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש׃
The well-known gemara lists eleven ingredients:
ת״ר: פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה. מור, וקציעה, שיבולת נרד, וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה. בורית כרשינה תשעה קבין. יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא. אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק. מלח סדומית רובע. מעלה עשן כל שהוא.
The Ramban says that the very מצוה דאוריתא of קטרת requires the רבנן to determine what to put in:
קח לך סמים: …כתב רש״י סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה. ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבע…רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם…
והטעם…שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושין…וכך אמרו במדרש חזית (שה״ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י״א סמנים אלו לבד.
To quote myself from תשע״ז: The Ramban explains that the purpose of the קטרת is to protect us in our relationship with ה׳. It’s the ritual re-enactment of the ענן that covered הר סיני (see Rabbi Leibtag’s shiur on Tzaveh).
ועשית מזבח מקטר קטורת: הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם…אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (שמות כט:מג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט:מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט,א), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג:י), מן וחרה אפי (שם לא:יז).
The קטרת protects us from the ineffable experience of the divine, (שמות לג:כ) לא יראני האדם וחי. The שמן המשחה designates the part of the מקדש that is ה׳'s domain. קטרת is what we bring with us to that relationship. The It’s only appropriate that we (as finite human beings) be a part of that.
And more than that: everyone has to be a part of the קטרת:
א״ר חנא בר בזנא א״ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
The anointing-oil was produced once and lasts forever—it has a kind of stasis to it, while the incense needed to be produced regularly by generations of experts who dedicated their skill to perfecting it. The incense required human effort, expertise, and regular input to maintain its purpose.
We do not have the קטרת today, but our תפילות serve that purpose. We need to see those תפילות as something that needs to be constantly recreated and made holy. That is what gives us a role in determining the nature of our relationship with הקב״ה.