The first part of this parasha corresponds to לא תנאף; it’s the laws of marriage and family life. But there’s an odd law in the middle of it all:
כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃
כג לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי; ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה׃
What is this law, of the requirement and limitations on hanging a body after the death penalty, doing here?
Rashi says it’s the logical consequence of the violation of family law. The breakdown of the family leads to the kind of lawlessness that makes hanging inevitable:
אם נשאה [לאשת יפת תואר], סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו׳ וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.
סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין.
כי קללת אלקים תלוי is a very ambiguous phrase. First, which is the cause and which is the effect? Does being a קללת אלקים lead to תלוי, or does being a תלוי lead to a קללת אלקים? Second, קללת is in the genitive case, “cursed of G-d”, but that could mean that G-d is cursed (or insulted), or that G-d is doing the cursing. Each of the four possibilities is attested to somewhere:
• Hanging causes the person to be cursed by G-d:
His body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day; (for he that is hanged is accursed of God;) that thy land be not defiled, which the Lord thy God giveth thee for an inheritance.
• Being cursed by G-d leads to hanging:
כי מקוללי אלוקים ואנשים תלוי על העץ
But both of these are not mainstream Jewish opinions.
The halacha understands this to be rule of who is to be hung:
• He who cursed G-d is hung:
”כי קללת אלקים תלוי וגו’“ כלומר מפני מה זה תלוי? מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל.
But the approach we will take is from Rashi, based on the Tosephta:
• He who is hung causes G-d to be cursed:
כי קללת אלקים תלוי: זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי.
Why hang a body in the first place? It is meant as a deterrent (I’ve never seen Game of Thrones, but I’m told that’s a frequent plot point).
Dans ce pays-ci, il est bon de tuer de temps en temps un amiral pour encourager les autres
In this country, it is wise to kill an admiral from time to time to encourage the others.
The use of hanging as a warning pour encourager les autres is very powerful but very dangerous. Since the very act of hanging is a חלול ה׳, the halacha works very hard to minimize it:
הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח״כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים מצות תלייה.
And we see this law implemented by Joshua:
כד ויהי כהוציאם את המלכים האלה אל יהושע ויקרא יהושע אל כל איש ישראל ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכוא אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה; ויקרבו וישימו את רגליהם על צואריהם׃
כה ויאמר אליהם יהושע אל תיראו ואל תחתו; חזקו ואמצו כי ככה יעשה ה׳ לכל איביכם אשר אתם נלחמים אותם׃
כו ויכם יהושע אחרי כן וימיתם ויתלם על חמשה עצים; ויהיו תלוים על העצים עד הערב׃
כז ויהי לעת בוא השמש צוה יהושע וירידום מעל העצים וישלכם אל המערה אשר נחבאו שם; וישמו אבנים גדלות על פי המערה עד עצם היום הזה׃
But Rashi’s metaphor of the twins is hard to understand once we look at it closely. The metaphor is of two twins, one a king and the other a brigand. The brigand is hanged, and people say the king was hanged. This is a זלזולו של מלך. But then the metaphee (not a real word, but it should be) for the king is ה׳ Himself. Are people really going to think that G-d is hanging there?
Rashi’s source in fact words the metaphor a little differently:
היה ר׳ מאיר אומ׳ מה תלמ׳ לומר כי קללת אלהים תלוי לשני אחים תאומים דומין זה לזה אחד מלך על כל העולם כולו ואחד יצא לליסטייא לאחר זמן נתפס זה שיצא לליסטיא והיו צולבין אותו על הצלוב והיה כל עובר ושב או׳ דומה שהמלך צלוב לכך נאמר כי קללת אלקים תלוי.
Hanging a human body is like hanging G-d in effigy. It is a זלזולו של מלך, a קללת אלקים, to debase the צלם אלקים, implying G-d made a mistake in giving us the free will to make mistakes:
זלזולו של מלך: אף על גב דודאי חס ושלום לא יתכן לומר כאן המלך תלוי, שהכל יודעים שהאדם נתלה, מכל מקום הוא זלזולו של מלך, שיאמר כי הצורה המשותפת עם השם יתברך נתלה…לכך אם האדם נתלה, שהוא בצלם אלקים, יאמרו כי הצורה המשותפת נתלה…ואין דבר בעולם שיש לאדם שיתוף עם השם יתברך רק בצורה, שנאמר (בראשית א, כז) בצלם אלקים ברא אותו.
ה ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם׃ ו שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃
And it is precisely our free will that is called the צלם אלקים:
נעשה אדם בצלמנו: הצלם האלוקי הוא הבחירה, בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי…אנו יודעים שהבחירה החופשית הוא מצמצום האלוקות, שהשי״ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו.
So displaying the criminal may be a deterrent and thus may be felt to be useful, but it is inherently a חלול ה׳. We are in effect saying, “Look, G-d, you messed up. Here’s one of Your creatures, using the powers that You created, Your very image, hanging here.”
With that, we need to understand a horrific story at the end of ספר שמואל:
א ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה׳;
ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים׃
ב ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם; והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה׃
ג ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם; ובמה אכפר וברכו את נחלת ה׳׃
ד ויאמרו לו הגבענים אין לי (לנו) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל; ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם׃
ה ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו; נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל׃
ו ינתן (יותן ) לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳ בגבעת שאול בחיר ה׳;
ויאמר המלך אני אתן׃
ז ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול׃
ח ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃
ט ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה׳ ויפלו שבעתים (שבעתם) יחד; והם (והמה) המתו בימי קציר בראשנים תחלת (בתחלת) קציר שערים׃
י ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים; ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה׃
Leaving aside the morality of giving over Saul’s children to be killed (we will deal with all this in detail in the תנ״ך class in a few months), what happened to לא תלין נבלתו על העץ?
Ramban lets David off on a technicality:
ועל דעתי הענין בבני שאול המוקעים (ש״ב כא), מפני שלא היו תלויים בב״ד של ישראל ולא מיד ישראל כלל אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם והם אשר הוקיעום, ולא רצו לקברם לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים אז ידע דוד שנמחל עונם…ואז צוה וקברו אותם עם אבותם…לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו.
But that does not affect the underlying moral problem of חלול ה׳. The Gemara explains that we need to have a broader vision of what קידוש ה׳ really means:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה, והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה!
ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף.
This is why we need to try to understand טעמי המצוות: it is an important part of halachic decision-making. If the reason for the מצוה is קידוש ה׳, then we look for all possible technicalities to ensure that enforcing the מצוה does not create a חלול ה׳. One can only be a חסיד if it creates a קידוש ה׳.