In the middle of the תוכחה there is a famous verse:
מה ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך; כי לא שמעת בקול ה׳ אלקיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך׃ מו והיו בך לאות ולמופת; ובזרעך עד עולם׃ מז תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל׃
And we learn from this the importance of שמחה, joy, in serving ה׳:
מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ.
That’s why the עבודה was accompanied by song:
רב מתנה אמר: מהכא: (דברים כח:מז) ”תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב“. איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה! ואימא דברי תורה, דכתיב (תהלים יט:ט) פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב? משמחי לב איקרי טוב לא איקרי.
But still, the punishments of the תוכחה seem rather extreme for not being happy. The Torah Temimah is bothered by this as well:
הנה עבודת ה׳ בשמחה היא מדרגה גבוהה שזוכים בה רק יחידי סגולה, שרידים יחידים היושבים לפני ה׳, וכמ״ש בערכין איזו היא עבודה שבשמחה זו שירה (שירת הלוים)…אבל כלל העם יש מהם העובדים בתמימות, מכח המצוה, מצות ה׳. ויש העובדים מיראה, מיראת העונש. והנה כזה וכזה הם גדרי עבודה, וכמו שכתוב (דברים י:יב) מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ, וכן אמרו (סוטה לח,א): גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה שעובד מאהבה זכותו תלוי לאלפי דורות וזה שעובד מיראה תלוי זכותו לאלף דור—הרי עכ״פ דגם העושה מיראה זכותו גדול.
…ולכן כמה קשה לומר, כי זה שאינו מגיע למדרגת עבודה בשמחה ורק עובד בתמימות, מחיוב מצוה או מיראה, תחול עליו התוכחה, וזה לא ניתן להאמר כלל.
He cites two different models for עבודת ה׳:
עבדו את ה׳ בשמחה; באו לפניו ברננה׃
עבדו את ה׳ ביראה; וגילו ברעדה׃
Why would ה׳ do these terrible things just for getting that wrong?
The Torah Temimah says we are parsing the pasuk wrong: not “because you did not (serve G-d with joy)” but “because you (did not serve G-d) with joy”: you liked violating the Torah.
ועל כן נראה, כי לשון הפסוק הזה הוא מהופך, ושיעורו כמו שהי׳ כתוב תחת אשר בשמחה לא עבדת את ה׳, כי היית שמח במה שלא עבדת וכמו שאמרו (סנהדרין קג,א) באמון בן מנשה שעשה מעשה מגונה וגועל נפש, ואמרו לו, האם יש לך הנאה ממעשה כיעור זה, והשיב, כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי, והנה זה מדרגה רשעית ומכעסת עד קצה האחרון וראויה לתוכחה, ורגיל בגמרא הלשון ”מומר להכעיס“ ואינו בכפרה.
But the truth is that is not the worst sin against ה׳.
The opposite of love is not hate, it’s indifference… The opposite of faith is not heresy, it’s indifference.
יוֹדֵע רִבּוֹנוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִמְרֹד בּוֹ, as Rashi describes Nimrod (בראשית י:ט), at least is still יוֹדֵע רִבּוֹנוֹ.
The Torah Temimah then proposes that we are parsing the verse correctly, but translating it wrong:
Because thou wouldst not serve the Lord thy G-d with joyfulness, and with gladness of heart, for the abundance of all things;
The English word “with” in that sentence, “with joyfulness”, has two different meanings (native speakers of English never think about these things; we just use the right prepositions intuitively). “With” can be comitative, meaning “going together”, “in the company of”, and it can instrumental, meaning “by means of”, “using”. When Koren translates בשמחה as “with joyfulness”, it’s obvious what they mean. It is not comitative (“Me and Simcha serve G-d together” or “I serve both G-d and Joy”) but instrumental: my service of הקב״ה was not through שמחה. Our problem was in understanding why that was so bad.
The Hebrew prefixed preposition ב־ also has multiple meanings, but they are different. It can be instrumental: (בראשית ג:יט) בזעת אפיך תאכל לחם, ”by the sweat of your brow shall you eat bread“, but it also can be locative, meaning “in” or “among”. That is the way to read it here.
because you did not serve Hashem, your G-d, amid gladness and goodness of heart, when everything was abundant.
ואם נאבה לקיים את לשון הפסוק בסדר כתיבתו יהי׳ צריך לפרש הלשון אשר לא עבדת ”בשמחה ובטוב לב“, כמו ”משמחה ומטוב לב“…וכלל הענין מהלשון אשר לא עבדת את ה׳ משמחה ומטוב לב והעונש הבא על זה יקביל אל הענין בפרשה עקב…
יא השמר לך פן תשכח את ה׳ אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום׃ יב פן תאכל ושבעת; ובתים טבים תבנה וישבת׃ יג ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך; וכל אשר לך ירבה׃ יד ורם לבבך; ושכחת את ה׳ אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃…
יט והיה אם שכח תשכח את ה׳ אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון׃
It is understandable if you don’t fulfill the מצוות when times are hard, when you have to spend all your effort just trying to survive. It is understandable if you don’t fulfill the מצוות when you are depressed or anxious, when you don’t have the mental energy to do anything.
רבי זירא: אונס רחמנא פטריה.
But if you are בשמחה ובטוב לבב מרב כל, and figure, “I don’t need ה׳; I’ve got it made”, then ה׳ is telling you: אבד תאבדון. That is what the punishments of the תוכחה are. They are less punishments than simply the withdrawal of Divine Providence.
ד הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא…
ו נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו; כלומר אם עבדתם את ה׳ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך…
The things we have in this world are not gifts and not rewards. They are the venture capital financing for our mission in life. If you don’t do something with that financing, you’re not going to get anything in the next round.
None of the punishments of the תוכחה are miraculous. We have examples of naturalistic punishments in תנ״ך:
ה וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר; כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל׃ ו וַיְשַׁלַּח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם; וימת עם רב מישראל׃
כד ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל; וירשו את שמרון וישבו בעריה׃ כה ויהי בתחלת שבתם שם לא יראו את ה׳; וַיְשַׁלַּח ה׳ בהם את האריות ויהיו הרגים בהם׃
שְׂלַח in the Kal means to send, to put something in motion towards a goal. But שַׁלֵּחַ in the Piel…has the meaning of letting something go, to leave it in its natural way…Here, too, not “G-d sent serpents”, but “let them go”…[T]hey had always been there in the wilderness, but hitherto the had been kept back by G-d’s careful protecting Power.
If you have שמחה and טוב לבב, and רב כל, you have no excuse for your lack of עבודת ה׳. And so ה׳, says, fine. You’re on your own.