Much of this comes from Rav Yitzchak Steiner’s article, הרב יהודה קופרמן ושיטתו הפרשנית של ר׳ עובדיה ספורנו. In addition, bneyzion.co.il has Rav Copperman’s קדושת פשוטו של מקרא online.
After בני ישראל hear the עשרת הדברות, before Moshe goes up the mountain to get the לוחות, ה׳ tells him a series of laws:
יט ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל; אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׃
כ לא תעשון אתי; אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׃
כא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃
כב ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃
כג ולא תעלה במעלת על מזבחי; אשר לא תגלה ערותך עליו׃
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם׃
ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃
The first 4 psukim (which are in this week’s parasha, not next week’s, which has the bulk of the laws) are about the way we serve ה׳ in the מקדש. There’s a famous מחלוקת between Rashi and Ramban whether the משכן was “לכתחילה” or not. Rashi says the משכן was only a response to the sin of the Golden Calf:
ויתן אל משה וגו׳: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה; מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה.
But Ramban says that the commandment to build the משכן was given before that sin; ה׳ always intended the people to build a משכן in the wilderness:
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות…והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו…וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר.
But it is worth noting that their argument is only about the משכן ; they agree that the בית המקדש was לכתחילה. Once they got to the land, the people needed to find המקום אשר יבחר ה׳ and build a temple there. So these psukim are details of that construction:
אלהי כסף: בָּא לְהַזְהִיר עַל הַכְּרוּבִים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לַעֲמֹד אִתִּי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ שֶׁל כֶּסֶף…
ואלהי זהב: בָּא לְהַזְהִיר שֶׁלֹּא יוֹסִיף עַל שְׁנַיִם…
מזבח אדמה: מְחֻבָּר בַּאֲדָמָה, שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים אוֹ עַל גַּבֵּי בָּסִיס; דָּ״אַ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אֶת חֲלַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲדָמָה בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן.
ואם מזבח אבנים: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִג׳, וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, הֲרֵי אִם זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר—וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִי מִזְבַּח אֲבָנִים ”לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית“, שֶׁהֲרֵי חוֹבָה עָלֶיךָ לִבְנוֹת מִזְבַּח אֲבָנִים…
וטעם ”ואם“ במצות חובה, לומר, אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית…
But why put these few laws here, when we have two and a half parshiot of laws coming up? Sforno, strikingly, says that these are all of the laws of the ”בית המקדש“. If not for the sin of the Golden Calf, there would have been no need for a building or central altar at all:
כ לא תעשון אתי אלהי כסף: ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים.
כא מזבח אדמה תעשה לי: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.
בכל המקום אשר אזכיר את שמי: שאבחר לבית ועד לעבדי…
אבא אליך וברכתיך: לא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך.
כב לא תבנה אתהן גזית: ליפותן.
כג ולא תעלה במעלות: אף על פי שלא אטריחך לעשות מלאכות ויפוים לשכני בתוככם, מכל מקום השמר מלנהוג קלות ראש במזבח.
ויתן אל משה ככלותו: אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורכ.
ח ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם׃ ט ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו; וכן תעשו׃
וכן תעשו: אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו׳ אבא אליך.
And he explicitly says that sacrifices would have been brought anywhere in his introduction to the Torah, כוונות התורה:
וּבְכֵן רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן כִּי אָמְנָם קֹדֶם חֵטְא הָעֵגֶל, תֵּכֶף אַחַר מַתַּן תּוֹרָה, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לְכָל
אֵלֶּה לְמַעַן הַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכָם. וְלֹא נִצְטַוּוּ עַל עֲשִׂיַּת מִשְׁכָּן וְכֵלָיו וְכֹהֲנָיו וּמְשָׁרְתָיו וְלֹא עַל
שׁוּם קָרְבָּן לְחוֹבַת צִבּוּר אוֹ יָחִיד כְּלָל, זוּלָתִי אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כְּאָמְרוֹ יִתְבָּרַך (ירמיהו ז:כב) ”כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח“… וְאָמַר שֶׁאִם יִתְנַדְּבוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים יַסְפִּיק ”מִזְבַּח אֲדָמָה“,
וְאָמַר ”בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי“—וְהוּא כָּל מָקוֹם שֶׁיִּקָּרֵא בֶּאֱמֶת ”בֵּית אֱלֹקִים“,
כְּעִנְיַן בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזוּלָתָם ”אָבוֹא אֵלֶיך וּבֵרַכְתִּיך“.
The problem is what we talked about last week: the idea of a מקדש came up in שירת הים, well before any sin of the people:
תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדנ־י כוננו ידיך׃
And Sforno himself connects this to the משכן and בית המקדש:
מקדש ה׳ כוננו ידיך: כאמרו (שמות כה:ח-ט) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ…כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, וכן דוד אמר (דברי הימים א כח:יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית.
פירוש זה של הספורנו סותר, לכאורה, את פירושו הוא בכמה מקומות, בהם
מפרש שציווי המשכן בא כתוצאה מחטא העגל.
Rav Copperman explains that there are mitzvot connected to a central location of עבודת ה׳ that are presented in פרשת משפטים, before the sin of Golden Calf, that Sforno would have to agree were לכתחילה. It’s only the קרבנות חובה that became associated with a central location, that required an impressive building with gold and stone. Those became mitzvot only after the people lost their deeper connection to הקב״ה from מעמד הר סיני:
כפי שנראה…קרבנות הרשות היו חלק
מהותי בלתי נפרד מן הקשר בין ישראל ובין אלקיו. קרבנות אלו החלו את
דרכם (אף בפשוטו של מקרא) אצל בני אדם הראשון, דרך נח והאבות ועד…במעמד האדיר של מתן תורה. חטא העגל וחטא המרגלים
הם אשר הביאו לידי קרבנות חובה.
…אולם נוסף על הקרבת קרבנות, שימש המקדש בתפקיד חשוב בעבודת ה׳.
נציין, בין היתר, את המצוות הדורשות ”הבאת מקום“, כגון (שמות כג:יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה׳ אֱלֹקֶיךָ, וכן מצות (שמות כג:יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה׳.
But the Torah was written after 40 years in the wilderness. Why write down the laws that don’t apply? Rav Copperman understands Sforno as explaining the פשוטו של מקרא (and this informs Rav Copperman’s approach to the text in general). Sforno would agree with Rashi that the way to understand our psukim is in accordance with the halachic דרש: they are laws of the בית המקדש. But why write them in a way that implies that the בית המקדש is unnecessary—בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך?
למעשה
ולאמתו של דבר, אין כמעט פסוק אחד בכל החלק ההלכתי של התורה, בו מה שהכתיב הקב״ה
למשה רבינו (”הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב“, בבא בתרא טו,א) זהה עם מה שלימד אותו בעל
פה באותו מעמד! שאלה זו חוזרת ונשנית באופנים שונים, כאשר הנקודה המרכזית אחת היא:
מדוע תורה שבכתב לא כתבה את מה שהיא רצתה שנקיים?
עַיִן תַּחַת עַיִן: כָּך הָיָה רָאוּי כְּפִי הַדִּין הַגָּמוּר, שֶׁהִיא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּבָאָה הַקַּבָּלָה שֶׁיְּשַׁלֵּם מָמוֹן,
מִפְּנֵי חֶסְרוֹן הַשְׁעָרָתֵנוּ, פֶּן נִסְכַּל וְנוֹסִיף עַל הַמִּדָּה לְאַשְׁמָ ה בָהּ .
מפורש יוצא מדברי הספורנו שמעיקר הדין היינו צריכים לבצע ”עין תחת עין“ כשם שמבצעים
”נפש תחת נפש“, אין הפרש בינהם. הסיבה שאין עושים זאת נעוצה בסכנה הנובעת מאי
היכולת לעשות ממש ”מידה כנגד מידה“. ואם ישאל השואל מדוע אם כן כתבה התורה מה
שבלאו הכי אי אפשר לעשות? ישיב הספורנו שזה בא ללמד, שלא דין חובל בחבירו כדין מזיק
לרכושו. כאשר המזיק לרכוש שילם את הנזק, בזה תם הענין, אבל כאשר החובל בחבירו משלם
נזק צער ריפוי שבת ובושת (בבא קמא פג,ב), עליו לדעת שבזה לא תם הענין, עוד ”החשבון“
פתוח, רק שבית דין של מטה אינו יכול, אינו רשאי ואינו מורשה לעשות יותר. אנו מאמינים
שיש דין (בבית דין של מטה) ויש דיין (בבית דין של מעלה).
פשוטו של מקרא מלמד את
הראוי דאורייתא, המתפקד כפשוטו במישור ההלכתי.
To summarize: the דרש, the תורה שבעל פה, is the letter of the law. The פשט represents the spirit of the law. And we need to keep that in mind as we go through the actions. That is why we start our עבודה with ה׳ שפתי תפתח:
יז אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃
יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃
יט זבחי אלקים רוח נשברה;
לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃