This week’s parasha starts with Yaakov sending messengers to Esav:
ד וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום׃ ה ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו; כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה׃ ו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך׃
The word מלאכים is ambiguous; it’s used both for flesh-and-blood messengers and for angels, divine messengers. Rashi makes a cryptic comment:
וישלח יעקב מלאכים: מַלְאָכִים מַמָּשׁ.
What does that mean? It could be that מַמָּשׁ means real, live people, which is how Onkelos translates it:
וּשְׁלַח יַעֲקוֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוָת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְּשֵׂעִיר לְחַקְלֵי אֱדוֹם׃
But it’s clear from the Midrash that Rashi is quoting, that he means angels.
מַלְאָכִים (בראשית לב:ד), אֵלּוּ שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, רַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ.
Why does Rashi choose the midrashic translation? It certainly doesn’t seem like the פשט. Avigdor Bonchek, in What’s Bothering Rashi, says it’s from the context of the previous psukim:
ב ויעקב הלך לדרכו; ויפגעו בו מלאכי אלקים׃ ג ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה; ויקרא שם המקום ההוא מחנים׃
But I think there’s something more. Throughout ספר בראשית, messages or objects are sent with the verb וישלח, without any mention of the medium, unless the nature of the medium is important.
ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה׃
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו׃
וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו; הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא׃
וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון מיד האשה; ולא מצאה׃
ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה; ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אותם לפרעה׃
וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור; ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה׃
So Rashi is saying that the fact that Yaakov sent מלאכים is part of the message to Esav. What was that message?
The Sfas Emes points to another midrashic interpretation of Rashi’s:
גרתי: לֹא נַעֲשֵׂיתִי שַׂר וְחָשׁוּב אֶלָּא גֵּר, אֵינְךָ כְּדַאי לִשְׂנֹא אוֹתִי עַל בִּרְכַּת אָבִיךָ שֶׁבֵּרְכַנִי הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיְּמָה בִי. דָּ״אַ גַּרְתִּי בְּגִימַטְרִיָּא תרי״ג, כְּלוֹמַר, עִם לָבָן גַּרְתִּי וְתַרְיַ״ג מִצְוֹת שָׁמַרְתִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים.
And it’s worth noting that this is not in any חז״ל that I can find; it’s Rashi’s own interpretation. And it’s clearly not literally true:
תרי״ג מצות שמרתי: ואם תאמר והא נשא שתי אחיות…ויש לומר דזה היה על פי רוח הקודש…וזה נקרא שקיים תרי״ג מצות.
Yaakov is telling Esav that he obeyed ה׳'s will, that he carried out the legacy of Yitzchak and Avraham, even in Aram. The Sfas Emes goes kabbalistic and says that’s the “angels” that he sent:
הרי הבריאה היה ע״ז שימצא האדם התחדשות ע״י המעשה וע״ז ניתן המצות. כי המצוה במעשה ויש בה כח ה׳ מה שהוא ציווי השי״ת. ועי״ז מתקרבת המעשה אל הכח חיות השי״ת שיש בה. וז״ש בספרים כי ע״י מצוה נברא מלאך.
רבי אליעזר בן יעקוב אומר, העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד; והעובר עבירה אחת, קנה לו קטיגור אחד.
כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם עפ״י כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח״ו, כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים…כמאמרם ז״ל (ברכות סד,א) ”אל תקרא בָּנָיִךְ אלא בּוֹנָיִךְ“…ובהיפוך ח״ו ע״י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס ר״ל כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור.
וז״ש ”עם לבן גרתי ותרי״ג מצות שמרתי“, זה היה העצה נגד עשו…וז״ש וישלח מלאכים שזה ע״י עבודה ומלאכה כנ״ל. שהתרי״ג מצות הצילוהו מעניני רשעת לבן. וז״ש (תהלים צא:יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. כי בחינת מלאכים ע״י המצות כנ״ל כדי להיות נשמר גם בעולם עשיה כנ״ל. והבן זה.
That’s a nice way of looking at the angels surrounding Yaakov. But why send that message to Esav? The Sfas Emes connects that to another midrash:
יח ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם; ויחן את פני העיר׃
יט ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה׃
כ ויצב שם מזבח; ויקרא לו אל אלקי ישראל׃
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר: נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם, וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם. הֲדָא אָמְרָת שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתַּן.
Many commentators are bothered by the question of how can Yaakov keep שבת if he’s not commanded? A בן נח who keeps שבת is חייב מיתה! Were the אבות, pre-Sinai, considered בני בח or בני ישראל? There are some clever answers:
ומפי מרן הגאון בעל חת׳׳ס שמעתי, בשם גאון אחד, שאמר
דמשכחת לה בפשיטות. שיצא בטלית עם ציצית כישראל
ואצל ישראל הם צרכים לבגד ואינם משא, ואע״ג שהם חשובים. אבל אצל ב״נ כיון דאין צריך לבגד ואינם בטלים לגבי הבגד, והם
כמשא, והוי כמלאכה.
Which reminds me of the joke:
Two guys have been learning the Talmud together for 20 years. One of them says to the other one, “You know, my daughter is getting married next month. We’ve been learning together for years, and so I’d like to honor you with being one of the witnesses at the ceremony.”
“I’m sorry, I can’t.”
“But why can’t you?”
“I’m not Jewish.”
“What do you mean? We have been learning together for 20 years. You’re as frum as I am.”
“I enjoy the intellectual stimulation.”
“But we learned that a gentile that keep shabbos is chayav misah! ”
“I never kept shabbos. Every time I was ready to leave my house, I put a key in my pocket.”
“But we have an eruv here!”
“I don’t hold from that eruv.”
That’s all very cute, but it takes the midrash literally. The Sfas Emes reads it seriously but symbolically:
במדרש בפסוק ויבא יעקב שלם…שלום הוא שבת כידוע. וביאור הענין כי כל ירידת יעקב לחו״ל היה ענין ימי המעשה. וע״י העבודה רבה שהיה לו שם. זכה אח״כ לבחינת השבת בשלימות. וז״ש (איוב ה:יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע. כי כפי רוב הצרות בששת ימי המעשה, כמו כן הוא זך ונקי בלי נגיעת דבר רע בשבת.
וישלח יעקב מלאכים לפניו כו׳: ומקשים למה הקדים לשלוח לפניו לעורר השנאה. אבל התירוץ הוא כי רצה להמשיכו לחו״ל וכשיבוא לארץ ישראל יהיה בכל השלימות כמ״ש ויבוא יעקב שלם כו׳.
כי ששת ימי המעשה הכנה לשבת…וכמו כן יציאת אבינו לחו״ל היה הכנה לחזור לא״י במנוחה…ובאמת ע״י שאבותינו חיבבו ארץ ישראל שהיא בחינת השבת…
Coming to ארץ ישראל from חוץ לארץ is like going from ערב שבת to שבת. It’s going from the state of preparation to the ultimate goal.
So what was the message to Esav? Yaakov got two blessings. One, he had “stolen” from Esav:
כח ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃
כט יעבדוך עמים וישתחו (וישתחוו) לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך; ארריך ארור ומברכיך ברוך׃
The second was always intended for Yaakov:
ג וא־ל שד־י יברך אתך ויפרך וירבך; והיית לקהל עמים׃
ד ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם׃
Yaakov is telling Esav that he is returning to ארץ הקדושה, but only to fulfill his own ברכה. He can say תרי״ג מצות שמרתי because that is ברכת אברהם. He tells Esav, “the stolen blessing? That’s yours.”
י ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי; כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני׃
יא קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל; ויפצר בו ויקח׃
גרתי: לֹא נַעֲשֵׂיתִי שַׂר וְחָשׁוּב אֶלָּא גֵּר, אֵינְךָ כְּדַאי לִשְׂנֹא אוֹתִי עַל בִּרְכַּת אָבִיךָ שֶׁבֵּרְכַנִי הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיְּמָה בִי.
ויהי לי שור וחמור: אַבָּא אָמַר לִי מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, זוֹ אֵינָהּ לֹא מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ.
And with their reconciliation they have the opportunity to realize Yitzchak’s hope, that the two brothers would work as partners, each with their own blessing, drawing strength from one another (לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ) to fulfill the destiny of ברית אברהם. But at the end of the parasha, Esav rejects this:
ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען; וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו׃
וּמִ״אַ: מפני יעקב אחיו: מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁל גְּזֵרַת ”כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ“ הַמֻּטָּל עַל זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר אֵלֵךְ לִי מִכָּאן, אֵין לִי חֵלֶק לֹא בַּמַּתָּנָה, שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְלֹא בְּפִרְעוֹן הַשְּׁטָר.
And it is left to Yaakov and his מלאכים to continue the story.