In last week’s parasha, Yaakov made a vow:
כ וידר יעקב נדר לאמר; אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃ כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃ כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
This week, he fulfills it:
א ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם; ועשה שם מזבח לא־ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך׃ …ה ויסעו; ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב׃ ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃ ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום א־ל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃…
ט וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם; ויברך אתו׃ י ויאמר לו אלקים שמך יעקב; לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל׃ יא ויאמר לו אלקים אני א־ל שד־י פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך; ומלכים מחלציך יצאו׃ יב ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה; ולזרעך אחריך אתן את הארץ׃ יג ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו׃ יד ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן; ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן׃ טו ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלקים בית אל׃
Rashi has an interesting comment:
במקום אשר דבר אתו: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ.
And that’s all he says. Rashi’s question is on the במקום אשר דבר אתו; the first part of the pasuk, ויעל מעליו אלקים, he’s already commented on in the story of Avraham:
ויכל לדבר אתו; ויעל אלקים מעל אברהם׃
מעל אברהם: לְשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם (בראשית רבה).
There are a number of places where Rashi declares his ignorance; it came up in פרשת תולדות:
וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו׃
אם יעקב ועשו: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ.
Now, it is certainly a good thing to admit that one does not know something:
הוא דאמר מר: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז.
חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה…ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת.
But no one was called upon gratuitously to proclaim his ignorance. Surely Rashi has left many passages in the Torah unexplained, and he could very well have passed over out text without comment, since he had none to make. But this presents no difficulty. Rashi left those texts unexplained which were so plain to him, that he presumed they would be clear to any Torah student. If he had remained silent, in our context, he would have been guilty of misrepresentation, allowing scholars to imagine that everything was crystal clear, failing to draw attention to a difficulty in the text. He therefore proclaimed to the world his failure to give an adequate explanation of the final apposition, throwing out a challenge to commentators and scholars to search, probe deeper and labour in their efforts to find their own solution.
So the commentators on Rashi offer explanations:
ותימה לי מאד למה אינו יודע מה מלמדנו, דהרי משמע דהמקום ההוא מיוחד, דהא קרא שם המקום אשר דבר אתו “א־ל בית אל”, ולא תמצא זה בשום מקום, אף על גב שדבר עם אברהם ועם יצחק לא קרא שם למקום חוץ מיעקב שקרא שם למקום, מוכיח כי ידע יעקב בקדושת המקום ולפיכך נאמר ”במקום אשר דבר אתו“—אם כך שפיר ידענו מה מלמדנו.
…קושיא בלשון הפסוק דכתיב ויעל וכו׳ במקום אשר דבר אתו דמאחר שכוונת הכתוב לומר שנסתלקה משם השכינה הול״ל מן המקום וכו׳ וכיון לתרץ עם מה שכתוב בבראשית רבה…הקב״ה מקומו של עולם…והשתא אם היה כתוב ויעל וכו׳ מן המקום הזה משתמע ח״ו שהעולם מקומו וכדרך בשר ודם…
We talked about the significance of המקום last week, and במקום אשר דבר אתו emphasizes the connection between this (holy) place and the way we relate to הקב״ה as המקום.
But what about Rashi? There are two sides to dealing with Rashi’s אֵינִי יוֹדֵעַ. We could look for explanations, as the Maharal and David Pardo do. But that leaves the bigger question: why didn’t Rashi think of those explanations? It’s possible that our חידוש is so innovative and brilliant, no one else could have come up with it, but I think we need a little humility.
איני יודע מה מלמדנו: יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע אם לא ידע ישתוק וי״ל דרש״י ידע שיש לישב בכמה אנפי בפירושי המפרשים אבל לא ידע איזה הוא אמתי לישב הפשיטות של מקרא.
And the answers given don’t really address the problem with the pasuk. The words are straightforward, and the implications of קדושת המקום are straightforward. But the same phrase, במקום אשר דבר אתו, is repeated in the next two psukim as well. Rashi’s question is, I believe, why the redundancy? Why connect במקום אשר דבר אתו to ויעל מעליו אלקים?
כיון שארבע מלים אלו חוזרות ונשנות בפסוק הבא, יכול היה הכתוב לצרף את הפסוקים יחד ולכתוב בקיצור…
הערה 26: כל אלה [המפרשים ”מה מלמדנו“] בלי ספק רעיונות יפים, אבל מה נעשה ולשון רש״י ברורה: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ, ואלו התכוון למהרעיונות הנ״ל, היה בודאי אומר כך בפרוש.
So I want to propose that Rashi has a specific goal in his commentary:
יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים וּכְבָר סִדְּרוּם רַבּוֹתֵינוּ עַל מְכוֹנָם בִּבְ״רַ וּבִשְׁאָר מִדְרָשׁוֹת; וַאֲנִי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וּלְאַגָּדָה הַמְיַשֶּׁבֶת דִּבְרֵי הַמִּקְרָא ”דָבָר דָּבוּר עַל אֳפַנָּיו“, וּבְמַשְמָעוֹ.
תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף; דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו׃
תפוחי זהב: כעין כפתורין מצויירין על משכיות כסף (משכיות כלים המצופין בכסף).
Like decorative gold buttons on a silver-plated vessel, so are words understood “basically” (אָפְנָיו literally means “on its base”). The פשט is the main part of the commentary, the כלים. The אגדה is the decorative תפוחי זהב. Rashi is trying to teach us the “basic” interpretation of the text, which will allow us to appreciate all the other facets of the Torah. פרוש רש״י is meant to be the פרוש to have when you’re having only one. It includes פשט (the text as understood as literature but without the תורה שבעל פה), משמעות (the literal meaning of the words), and the דרש that helps understand the message of the text. There are שבעים פנים לתורה, and all are worth learning, but Rashi will only bring a subset of them.
מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמעו. ואף על פי שדיברו הנביאים דבריהם בדוגמא, צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה, כמו שהמקראות סדורים זה אחר זה.
Rashi will explain the פשט, and bring the midrashim that he feels are appropriate.
In the מאמרי חז״ל we quoted, לומר איני יודע and לא שמעתי are two different things, and I would propose that Rashi is telling us both. He is admitting to two different forms of ignorance. He will try to understand פשט, the unadorned text, and here he is unsure what the redundancy tells us. That is איני יודע. He will bring מדרשים, the text as interpreted through the lens of תורה שבעל פה, but he will not create his own midrash. That is לא שמעתי. The מסורה of תורה שבעל פה belongs to חז״ל; there are places in his commentary where he says he does not have a good פשט explanation, but does have a דרש:
בראשית ברא: אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ: בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִקְרֵאת (משלי ח:כב) ”רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ“, וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִקְרְאוּ (ירמיה ב:ג) ”רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ“.
Here, Rashi has neither. There is no midrash that he feels is דָבָר דָּבוּר עַל אֳפַנָּיו. So he will say, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ. But I think there’s something more than Nechama Leibowitz’s “challenge to commentators”. Rashi is telling us that there is a deeper level of understanding the text, beyond פשט and דרש, that isn’t part of his goals with his commentary. At the level of פשט, the repetition is epistrophe, rhetorical emphasis, and bears no further comment. But the deeper level is there, and is worth looking into:
ויעל מעליו אלקים: כמו שאמר באברהם (בראשית יז:כב) ויעל אלהים מעל אברהם ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד…אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד.
ועל דרך האמת עלה מעליו אלקים במקום המדבר עמו כענין שנאמר (יחזקאל ג:יב) בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ. ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה.
Rashi won’t bring explanations על דרך האמת, mystical concepts. But Ramban does, and I think that ties the two halves of the pasuk together: ויעל מעליו אלקים—במקום אשר דבר אתו.
כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א־לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב״ר מז:ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה׳ מלא אותו תמיד.
The אבות were the מרכבה, the carriers of the שכינה in the world, simply by being who they were. With Yaakov’s return to בית אל, there is a change. בני ישראל are not capable of that level. We need המקום, the בית המקדש, to be the medium for our connection to the שכינה. But with that, with all of כנסת ישראל surrounding the בית המקדש, we too can be הם הם המרכבה. Rashi’s איני יודע מה מלמדנו tells us to look deeper, and discover the potential within ourselves.