This week starts ספר ויקרא and all the laws of קרבנות:
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃ ג אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו; אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה׳׃…ט וקרבו וכרעיו ירחץ במים; והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחוח לה׳׃
What’s a ריח ניחוח? King James translates it as “a sweet savour”, but we don’t want to anthropomorphize ה׳, so it must symbolize something. And it’s not just the barbecue aroma; ריח ניחח לה׳ applies to grain offerings as well:
א ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ סלת יהיה קרבנו; ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה׃ ב והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה; והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח לה׳׃
The first time the expression appears is with Noah’s offering:
וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃
וירח ה׳: דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא…ור״ל שקבלה ברצון וערבה לו.
Onkelos translates it similarly:
וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵּל בְּמַיָּא; וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ׃
אִם עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ׃
ריח ניחוח means רַעֲוָא means רצון. Not “a sweet savour unto the L-rd” but “finds favor with the L-rd”.
OK, but what does that mean? What is it about קרבנות that requires finding favor? All מצוות have to be done according to the rules, but we don’t know how ה׳ grades them. We have no way of knowing if our מצוות are done לרצון; we’re not Eliyahu on הר הכרמל, with fire coming down from heaven. But somehow ריח ניחוח is a requirement for all the קרבנות.
Maybe not all the קרבנות. This is based on an article by Rav Aryeh Stern, Ashkenazi Chief Rabbi of Jerusalem: ריח ניחוח.
He discusses Rabbi Zvi Hirsch Kalischer (1795-1874), who was an early religious Zionist who argued that, with the return to Israel, we could again offer קרבנות even before ביאת משיח. The mishna says we can offer קרבנות without a בית המקדש:
ו…אמר רבי יהושע: שמעתי, שמקריבין אף על פי שאין בית…
ז אמר רבי יהושע: מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקרבין בזרוע ולקרב המרחקין בזרוע.
And the Rambam brings this להלכה:
לפיכך מקריבין הקרבנות כלן אף על פי שאין שם בית בנוי.
So, Rabbi Kalischer, in a book titled דרישת ציון, argued that we should build a מזבח and start offering קרבנות. Everyone (notably ר׳ עקיבא איגר, the חתם סופר, Rav Hirsch) objected: we are all טמא, we don’t have כוהנים מיוחסים, we don’t have the מחצית השקל to acquire communal קרבנות. Rabbi Kalisher answered that (פסחים עז:א) טומאה הותרה בציבור, and at least the קרבן פסח is privately bought (so מחצית השקל is irrelevant), and, strikingly:
ויש מן הפלא על מאמר זה [”אין אליהו בא לטמא ולטהר“] וכי הלכתא למשיחא, ולמה הוצרך הלכה למשה מסיני על דבר שיהיה לעתיד לבוא? הלא בעת שיבוא אליהו וכל קדושיו עמו הלא ידעו אז מה שיעשו, ואין לנו שום נפקותא בהלכה למשה מסיני כלל…
אך לפי דרכנו הנ״ל יהיה תועלת עצום בהלכה, זו כי כאשר יהיה ראשית הקיבוץ בלי נביא ונזכה לרשות להקריב קרבנות, ויהיה מזבח בנוי בלא מקדש ובלא נביא ואנחנו לא נדע מה נעשה לריח ניחוח לה׳, בשביל שנחכה לנביא להודיענו טהרת הכהנים ויחוסם…ואם לא יהיה נבואה לברר כהן או לברר הלכה זו לא יהיה קרבן…לזה גדול העצה ורב העליליה הקדים להודיענו על ידי הלכה למשה מסיני שלא נחכה על אליהו בענין זה…
Nonetheless, there is another objection: the קרבנות require ריח ניחוח (however we understand that) and until ביאת משיח there can be no ריח ניחוח:
ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם; ולא אריח בריח ניחחכם׃
דאפילו למ״ד דמקריבין אע״פ שאין בית…מכל מקום אמר הקב״ה: וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וכיוון דאמרינן בזבחים (משנה זבחים ד:ו) ”לשם ששה דברים הזבח נזבח“, ובכללם לשם ריח ולשם ניחוח, לא יכלו להקריב קרבנות לאחר חורבן כיוון שאי אפשר לשם ריח ולשם ניחוח.
So קרבנות still need a נביא to tell us that ה׳ will no longer reject them. But there is an exception.
שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלקיך; כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלקיך ממצרים לילה׃
The Netziv says that this pasuk specifically refers to the time after the destruction of the בית מקדש.
אחר שביארנו דהאי קרא [לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ] מרמז לזמן הגלות, יש לנו לבאר כל הפרשה דמיירי בעת חורבן בהמ״ק אלא המזבח היה עדיין קיים, והיו כל ישראל בגולה בחו״ל בלי פסח כלל. ומי שבא לא״י כמו שהיה באמת במשך נ״ד שנה אחר חרבן בית שני עד שחרש רופוס את ההיכל והרס את המזבח. שבזה המשך היו אסורים להקריב כל קרבנות שכתיב בהם ריח ניחוח, כדכתיב…וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. היינו אפי׳ בזמן שאפשר להקריב שיהיה המזבח מכ״מ קיים לא יהיה לריח ניחוח, ובמילא אסור להקריב כדתנן ספ״ד דזבחים דבעינן שיהא הקרבן לשם ריח ולשם ניחוח. אמנם בכל הקרבנות כתיב ריח ניחוח…זולת פסח שאינו קרב לריח ניחוח. מש״ה קרב אחר החורבן כ״ז שהיה המזבח קיים כדאי׳ בסנהדרין פ״א דבזמן רבן גמליאל תלו עיבור השנה בשביל פסחים, ורבן גמליאל היה אחר חורבן…
וכ״ז רמזה תורה כאן וגם הטעם ע״ז כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלקיך ממצרים לילה. וידוע דלילה מרמז על חשכת הגלות לרמז לנו כי עוד לפנינו לסבול עול גלות ולהיות בטוח על הגאולה.
So of all the קרבנות, it could be argued that we can (and therefore should) offer a קרבן פסח next week. I will not pasken anything; ask your LOR.
So, after all that, what is ריח ניחוח, and why is קרבן פסח different. Rav Soloveitchik talks about this in the context of תפילה, and how it substitutes for קרבנות. What they have in common is that they both require רצון, which is why we end our תפילה with the ברכה of וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצון.
The theme of רצה is that our prayer should be considered as a sacrifice. The word רצה evokes the phrase ונרצה לו in the context of sacrifice. Through this statement, and indeed through this entire benediction, something wondrous takes place: our prayer, which until this point has been in the form of a conversation, is now transformed into a sacrifice. The term עבודה שבלב, the service of the heart inherent to prayer, is an act of self-sacrifice.
And, Rav Soloveitchik says, we can make that substitution because even the actual קרבנות are substitutions. The ריח ניחוח that ה׳ is looking for is something much deeper.
Ramban inquired deeply into the idea of sacrifice, elevating the concept to a sublime mystical height. The requirement to sacrifice flows from the Attribute of Judgment (middat ha-din), G-d demands the human burnt offering. The manifestation of G-d—awesome and all-powerful—negates a world that is…content with the relative and the temporal. Din jealously guards the absolute uniqueness of G-d and demands the annulment of finite independent being. God will not tolerate the arrogant man. Man who has become alienated from his Creator through a horrifying ontic pride, must mount the altar of G-d.
A קרבן (and by extension, a תפילה) is לרצון, is a ריח ניחוח, if it comes with a sense of יראה, awe, in the face of the Infinite. Sacrifice is meant to represent our giving up of ourselves, sacrificing our “horrifying ontic pride”. We express this when we start our תפילה:
יז אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃ יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃ יט זבחי אלקים רוח נשברה; לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃
Therefore we end our תפילה with:
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך; ה׳ צורי וגאלי׃
But קרבן פסח is different. Not that we don’t want ריח ניחוח:
וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן…
but there is another side:
כה והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה׳ לכם כאשר דבר; ושמרתם את העבדה הזאת׃ כו והיה כי יאמרו אליכם בניכם; מה העבדה הזאת לכם׃ כז ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל; ויקד העם וישתחוו׃
רשע, מה הוא אומר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם? לכם, ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר…אלו היה שם, לא היה נגאל.
Rav Weinberg לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר (בעד חנוך עצמאי) explained that the very act of שהוציא את עצמו is כפר בעקר. קבלת תורה and עבודת ה׳ is impossible except as part of the community. Even if we don’t have רצון ה׳, פסח symbolizes the fact we are part of the Jewish community.
The פסח is not just about our relationship to הקב״ה. It is about our relationship with each other. It symbolizes the beginning of the Jewish people and, every year, it symbolizes the ongoing unity of the Jewish people. May this coming פסח bring us all together.
אנו ממשיכים לשאת את התפילה הנ״ל (ברכת גאל ישראל) שהקב״ה ”יגיענו למועדים…שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך…“ אכי״ר.