There are only two topics for דברי תורה in ויקהל—‎שבת and the כיור במראות הצבאות. That’s because everything else is a repeat of פרשת תרומה. It’s real easy to learn Rashi on this week’s parsha: {:he} >כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וּמְלַאכְתּוֹ בִּמְקוֹם צַוָּאתָן. --רש"י, שמות לה:ה So that raises the meta-question: why repeat it all? Why not just have the summary pasuk: {:he} >ותכל כל עבדת משכן אהל מועד; ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו׃ --שמות לט:לב The building of the משכן is described no less than seven times: 1. The detailed instructions in פרשת תרומה (with some details in פרשת תצוה and פרשת כי תשא): 110 psukim (not including the בגדי כהונה) 2. The list of items that need to be anointed, in פרשת כי תשא: ‎ 4 psukim 3. The list of items that Betzalel will make, in פרשת כי תשא: ‎ 3 psukim 4. Moshe's instructions to the people, with the list of items to be made, in פרשת ויקהל:‎ 8 psukim 5. The details of actually building the items, in פרשת ויקהל:‎ 80 psukim 6. The list of items that were brought to Moshe, in פרשת פקודי:‎ 8 psukim 7. The description of Moshe actually assembling the משכן, in פרשת פקודי:‎ 17 psukim The short lists don't bother me, because they are short enough not to give a sense of redundancy. The relatively longer description in פרשת פקודי, about the assembly of the משכן, I find less problematic. There, every paragraph ends with כאשר צוה ה׳ את משה, so the relentless repetition emphasizes that the משכן was done exactly as ה׳ commanded (in contrast to the עגל הזהב). But that phrase doesn't appear here, in our parsha. The 80 psukim out of 122 total in our parsha seem completely redundant. Many answers are offered. The Vilna Gaon goes kabbalistic: {:he} >--אדרת אליהו לגר״א, שמות לו:ח הנה מלאכת המשכן חזרה התורה ז' פעמים בכלל ופרט, והוא להורידו מרקיע השביעי אל הארץ, ובכל א' הניחה רושם, וכמ"ש בדברי הגאונים. וכן נגד ז׳ ספירות הבנין. This is a reference to the Tanchuma: {:he} >”אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן“, וּכְתִיב ”אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְשָׁכַן בְּתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה...בָּא אָדָם וְחָטָא, נִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ לַשָּׁמָיִם. עָמַד קַיִן וְהָרַג אֶת אָחִיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וְהִכְעִיס לְפָנָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הַשֵּׁנִי לַשְּׁלִישִׁי. עָמַד דּוֹר הַמַּבּוּל וְהִשְׁחִית דַּרְכּוֹ, נִסְתַלְּקָה מִן הַשְּׁלִישִׁי לָרְבִיעִי. דּוֹר הַפְּלָגָה נִתְגָּאָה, נִסְתַּלְּקָה מִן רְבִיעִי לַחֲמִישִׁי. סְדוֹמִיִּים קִלְקְלוּ, נִסְתַּלְּקָה מִן הַחֲמִישִׁי לַשִּׁשִּׁי. עָמְדוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן שִׁשִּׁי לַשְּׁבִיעִי. > עָמַד אַבְרָהָם וְסִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, נִמְשְׁכָה הַשְּׁכִינָה מִן שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. יִצְחָק מְשָׁכָהּ מִן שִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי. יַעֲקֹב, מִן חֲמִישִׁי לָרְבִיעִי. לֵוִי בְּנוֹ, מִן רְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי. קְהָת בֶּן לֵוִי, מִן שְׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי. עַמְרָם, מִן שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. מֹשֶׁה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, ”וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן“. --מדרש תנחומא, פקודי ו:ב אין לך עסק בנסתרות but the repetition gives us a sense that building the משכן was a *process*. We shouldn't look at it as a simple "and then it was done", ותכל כל עבדת משכן; we need to read it deliberately and slowly because that's how it was built. The question on this midrash remains: what's the connection between אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל and אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן? The Netziv makes the point (that we usually make on פרשת חיי שרה, looking at the repetition of Eliezer's mission to find a wife for Yitzchak and his retelling) that repetition in the Torah serves to highlight the differences in the versions: {:he} >והנה אריכות הפרשיות במעשה הכל מיותר...האמת שנמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו...וכלל גדול הוא הא דאיתא בב״ק (סד,א) ובכמה מקומות ”כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה“, מלבד רמזי התורה שבאו בשינויים קלים, כמו ”בחוברת—במחברת“, ”נגבה תימנה—נגב תימנה“, ”עשרים הקרש—עשרים הקרשים“, ועוד הרבה, וסוד ה׳ ליראיו, ואין דבר ריק בתורה. --העמק דבר, שמות לו:ח Rashi explains one difference (in the order of assembly: פרשת תרומה has the ארון first, where פרשת ויקהל has the structure first: {:he} >משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן. אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואח"כ משים כלים בתוכו! אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. א"ל משה: בצל אל היית כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה. --רש״י, שמות לח:כב {:he} >משה לא הבין הסוד ובצלאל גילה לו. --משכיל לדוד, שם Similarly, the Netziv explains one שינוי קל: {:he} ><em>שרשרות גבלות</em>.: בצווי ביארנו דמקרא א׳ כתיב שרשרות מגבלות...כבר נתבאר דקדושת החשן רבה משל האפוד...ללמדנו שכשרים היו לעשותם לשם אפוד. אבל בצלאל עשה הכל לשם חשן. וכשרים לאפוד ג״כ. --העמק דבר, שמות לט:טו The differences between the details of the instruction and the details of the building itself represent the fact that בצלאל had a greater understanding of the *meaning* of the משכן than Moshe did. Moshe knew *what* to build; בצלאל understood *why*. Rav Hirsch explains that the very repetition tells us that the builders did not simply follow instructions; they had to delve deeply into the symbolism of the משכן. {:he} >--רש"ר הירש, שמות לו:ח ניתן להבין חזרה משולשת זו, אם נזכור שלמשכן כולו, על כל חלקיו הפרטיים, נועדה להיות משמעות סמלית. אך אין דבר יכול לשמש כסמל, אלא אם כן תכננו אותו ביודעין, ועשו אותו בכוונה תחילה למטרתו הסמלית. > נזכור עוד, שאפילו ספר תורה...תלוי בכוונת הסופר בשעת כתיבת האותיות. לכן לספר תורה יש קדושת ספר תורה רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה. לפני שהסופר כותב את השמות הקדושים, ה”אזכרות“, הוא חייב לומר או לכל הפחות לכוון: ”לשם קדושת השם“...קדושת ספר התורה תלויה כל כך בדעתו ומחשבתו של הסופר, עד ש”ספר תורה שכתבו מין ישרף“... > גם נזכור, שמכיון שכלי המשכן--הארון, השלחן, המנורה, היריעות, הבגדים וכו׳--היו למעשה חפצים בעלי שימוש יומיומי; הרי שעל אחת כמה וכמה הייתה תלויה תכונתם הסמלית, במידת כוונתם ומחשבתם של האומנים העושים במלאכה למשמעותו הסמלית של החפץ בשעה שעסקו בו. > ...לפי דעתנו, החזרות מלאות-הפרטים נועדו להודיענו, שעושי המלאכה ומשה העמידו לנגד עיניהם תדיר את האופי הקדוש והמשמעות הסמלית של כל חפץ וחפץ. The intent of the craftsmen mattered. They weren't assembly-line robots. The literary technique of repeating each item emphasizes in our mind the deliberate nature of building the משכן. It wasn't *just* ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה. ---- Ramban adds another aspect: {:he} >הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים...והיה מספיק בכל הענין...”ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'“...”ויברך אותם משה“. אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים...כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה...ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן. --רמב"ן, שמות לו:ח I think Ramban is saying that Moshe's ברכה to the people was to list the tasks that each of them had done; all of בני ישראל had donated either time or material to this national project. Reading פרשת ויקהל is like watching the credits at the end of a movie. >[C]redits have ballooned to their greatest lengths in the past decade. At least 50 films in the movie database IMDB.com have cast and crew credits that surpass 2,000 names each. The credits for the 2013 film “Iron Man 3” include more than 3,700 names... --Mekado Murphy, [_Waiting for the Credits to End? Movies Are Naming More Names_](https://www.nytimes.com/2017/05/26/movies/why-end-credits-in-movies-are-so-long.html), New York Times, May 28, 2017, Section AR, Page 15 Everyone reading פרשת ויקהל could point to their verse, and say, "I did that. I was part of ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'". And that gets back to the connection between אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל and אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. {:he} ><em>ואלה שמות בני ישראל</em>: אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם במיתתם, להודיע חבתם, שנמשלו לכוכבים, שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ:כו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. --רש"י, שמות א:א {:he} >למה שיזכור הכתוכ לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו… --עקידת יצחק, במדבר עב The people as a whole had a שם, a name and identity. פרשת שקלים tells us that we are, individually, not whole unless we are part of the larger whole, ואכמ״ל. But each person also had their own name and identity: {:he} >(ישעיה מ, כו): ”הַמּוֹצִיא בְמִסְפַּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא“, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים קמז:ד): ”לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא“, כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים אֵלּוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לִקְרוֹתָם כְּאֶחָד הוּא קוֹרֵא לְכֻלָּם שֵׁם אֶחָד, וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, בִּשְׁמוֹ הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ...לְכָךְ נֶאֱמַר: ”לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא“. --שמות רבה מח:ב And our parsha turns that identity into a purpose: {:he} >וַתֵּכֶל [כׇּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד] וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳]: הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם. --ספורנו, שמות לט:לב And that is what ספר שמות is all about: {:he} >ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אע"פ שכבר נכתב זה... > והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו...וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלו־ה עלי אהליהם, ו*הם הם המרכבה* ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. --רמב"ן על שמות, הקדמה We all have a role in bringing the שכינה down to earth, and we all deserve a mention in the closing credits.