This week’s parsha describes Yaakov’s deathbed scene:
ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה; ויגוע ויאסף אל עמיו׃
ויפל יוסף על פני אביו; ויבך עליו וישק לו׃
Rav Aharon Lichtenstein notes that the only one who cries is Yosef.
The brothers, in general, do not weep. They are a group of practical men, men of action, who plan, execute and improvise; they are devoid of romantic visions and stormy emotions. Other than Binyamin, the son of his father’s old age, all of the brothers are occupied, as shepherds, with settling the world, building (as Chazal emphasized) the infrastructure for the future nation of Israel. The brothers devote themselves conscientiously and consistently to their tasks, big or small, with no tendency towards drama or sentimentality.
And he points out that Yosef does cry. A lot.
כא ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו; על כן באה אלינו הצרה הזאת׃…כג והם לא ידעו כי שמע יוסף; כי המליץ בינתם׃ כד ויסב מעליהם ויבך; וישב אלהם וידבר אלהם ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם׃
כט וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי; ויאמר אלקים יחנך בני׃ ל וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות; ויבא החדרה ויבך שמה׃ לא וירחץ פניו ויצא; ויתאפק ויאמר שימו לחם׃
יג והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם; ומהרתם והורדתם את אבי הנה׃ יד ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך; ובנימן בכה על צואריו׃ טו וינשק לכל אחיו ויבך עלהם; ואחרי כן דברו אחיו אתו׃
ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה; וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד׃
While the subject of the latter phrase is ambiguous, Rashi explains that it is Yosef (and only Yosef) who is doing the crying.
וירא אליו: יוסף נראה אל אביו.
ויבך על צואריו עוד: לשון הרבות בכיה…הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל; אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע.
Then our pasuk: ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו. And in what Rabbi Sacks calls The Last Tears:
טו ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף; והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו׃ טז ויצוו אל יוסף לאמר; אביך צוה לפני מותו לאמר׃ יז כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך; ויבך יוסף בדברם אליו׃
Much has been said about whether Yosef forgives his brothers; but there is no question that he cries.
Rav Lichtenstein points out that Yosef does not cry out of self-pity; he does not cry when his brothers try to kill him, when he is sold into slavery, when he is framed for adultery.
The period during which Yosef is completely cut off from his brothers lasts longer than two decades. During this time, he emerges as a firm, determined, energetic leader, the embodiment of pragmatism and achievement. [No sense of nostalgia] manages to topple the wall of equanimity and the screen of distraction. The sense of distance, the sense of physical and existential severance that he feels, is expressed in the names that Yosef gives to his sons. First is Menashe, “For G-d has caused me to forget (nashani) all my toil and all of my father’s house” (41:51). The name of his second son, Efrayim—“for G-d has caused me to be fruitful (hifrani) in the land of my affliction” (v. 52)—expresses conspicuous contentment alongside genuine feeling.
…It is only when he comes face to face with his brothers again that he wants and needs to weep…In these encounters, all of the feelings that have been suppressed and submerged rise up again. All that has been forgotten floods back into his consciousness. In place of the comforting thought that “G-d has caused me to forget,” he is hit with the impact of memory: “Yosef remembered the dreams which he had dreamt about them” (42:9). Yosef remembers not only the dreams, but also everything that came with them, the atmosphere within which they had appeared, and the chain of events they brought in their wake.
…Yosef is waging a battle not only with his brothers, but also with himself, with his past, present and future.
Rav Lichtenstein says that Yosef cries at the unsolvable conflict between צפנת פענח and יוסף הצדיק, two irreconcilable parts of his identity.
Indeed, an enormous chasm separates these two identities. It is precisely the intensity of the contrast that reflects Yosef’s feelings and the reality of his life. Here, of course, his “restraint” is that point of contact and equilibrium between his Jewish aspiration, his inner, spiritual and existential purpose, and the external appearance with which he plays out his role in the “outer chamber”—which also seeps inward and smolders within him. The compassion and the weeping that accompanies it are essentially connected to his inner, Hebrew identity; this part of his being desires to be merciful and needs to weep.
Then we have our deathbed scene.
After Yaakov’s death, Yosef cries once more (50:1): “Yosef fell upon his father’s face and wept upon him and kissed him.” Understandably, he is filled with sorrow over the death of his father, but why is he the only one weeping? Where are all of his brothers?
It seems that what separates Yosef at this point is not the grief over Yaakov’s passing, but the guilt over his separation. It is not only the two decades of silence; even the seventeen years during which Yaakov lives in Goshen are years in which Yosef is preoccupied with matters of state. Apparently, his weeping with Binyamin does not put an end to his restraint. Admittedly, the center of gravity has shifted. The man who now cries is no longer Tzafenat Pane’ach, viceroy of Egypt, with a tenuous tie to Jewish culture. Rather, it is Yosef, who stands firmly and squarely within Jewish culture. Still, the connection with Egypt prevails in his home; he is the master of Pharaoh’s house. Yosef is still involved in Egyptian life and culture.
And then we have his last tears, when the brothers beg that he not take revenge after the death of their father.
At this moment, Yosef discovers the limits of raw power. He discovers the extent to which the human connection, the personal connection, the family connection, hold far more value and importance than does power—both for the person himself and for all those around him.
… It is this that causes Yosef to weep in the beginning, and it is for the same reason that he cries in the end. He weeps over the weakness inherent in power, over the terrible price that he has paid for it. His dreams have indeed been realized, on some level, but the tragedy remains just as real. The torn shreds of the family have not been made completely whole.
פרש ויחי ends on a tragic note. That is where Rav Lichtenstein ends. But Avivah Zornberg adds a different note about tears and irreconcilable differences. The brothers (except for Binyamin) don’t cry, because they don’t feel the conflict, the dialectic. They don’t have any problems with being Jewish Egyptians.
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ ויפרו וירבו מאד׃
וישב ישראל בארץ גושן וגו׳: כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר…כל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים.
But that means they will never leave, never be redeemed. When Yaakov blesses Yosef specifically, he mentions the death of Yosef’s mother, Rachel:
ג ויאמר יעקב אל יוסף א־ל שד־י נראה אלי בלוז בארץ כנען; ויברך אתי׃ ד ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים; ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם׃ ה ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם; אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׃..ז ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה; ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם׃
אקברה שם:…דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיהו לא:טו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע…
יד כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה; מאנה להנחם על בניה כי איננו׃
טו כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה; כי יש שכר לפעלתך נאם ה׳ ושבו מארץ אויב׃ טז ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳; ושבו בנים לגבולם׃
ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות? ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב״ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת ”צרה“, הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז׳ שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם—ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם! והקב״ה משיב יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ…וְשָׁבוּ בָנִים [לִגְבוּלָם].
וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה—שהוא עולם החלוק והפירוד—ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה—קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם—זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים…וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה, ולפיכך רחל מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטב.
Maharal’s assumption is that the personal dramas of the patriarchs and matriarchs are always indicative of metaphysical reality. Here, he…proposes a tragic acceptance of this world as one of multiple, conflicting versions of truth…This, Rachel argues, is in the very nature of this world, as G-d made it, and as she has experienced it, in her most intimate knowlege of “otherness”…
It is she, therefore, who suffers the diffusion and exile of her children, accepting the tragic “rightness” of such displacements, yet expressing, in that very acquiescence, the most poignant appeal to the creator of the world.
Rachel’s tears, like Yosef’s, reflect the futility of ignoring real differences. Only from that starting point can we realize a better future: ויש תקוה לאחריתך.
ה הזרעים בדמעה ברנה יקצרו׃ ו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע; בא יבא ברנה נשא אלמתיו׃