When Jacob goes down to Egypt, he stops off in Beer Sheva, the last city in ארץ כנען before entering ארץ פלשתים on the way to Egypt:
א ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע; ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק׃
ב ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב; ויאמר הנני׃
ג ויאמר אנכי הא־ל אלקי אביך; אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם׃
ד אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה; ויוסף ישית ידו על עיניך׃
ה ויקם יעקב מבאר שבע; וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו׃
ו ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה; יעקב וכל זרעו אתו׃
And he specifically prays to אלקי יצחק, since it was Isaac’s altar that was there:
לאלקי אביו יצחק: שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו ה׳ כמה שכתוב בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו.
And he realized that this was the beginning of the exile that had been foretold, and he needed to prepare his family for what was coming:
הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה; ויבאו ארצה גשן׃
ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.
Jacob needed to keep בני ישראל as בני ישראל. It would be too easy for them to be absorbed into Egyptian society, either from the good life they were about to lead as the family of the viceroy, or from the oppression of the slavery that Avraham saw in the ברית בין הבתרים.
I want to look at one aspect of that preparation, from the Midrash:
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע: להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע., היך מד״א (בראשית כא) ויטע וגו׳, כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים, אמר ר׳ לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה? אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הה״ד (שמות לה) וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו; א״ר לוי ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע…והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון…אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם.
This is one of those “extreme” midrashim, that seem to have no connection to the text. What does it mean? The first thing that bothered me was the ארזים שנטע אברהם. ארז is a cedar, not the acacia wood that was used for the משכן. But the term ארז is more general than I thought:
אמר ר׳ שמואל בר נחמני כ״ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נבחר אלא ז׳, שנאמר (ישעיה מא:יט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו…ומכולם לא נבחר אלא השיטה בלבד.
And what did Avraham plant? An אשל.
לג ויטע אשל בבאר שבע; ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם׃
לד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׃
ויטע אשל בבאר שבע: אש״ל ר״ת אכילה שתיה לויה; ויש אומרים אשל ממש, וממנו נעשה הבריח התיכון, ויעקב אבינו הורידו למצרים כשירד לשם.
ויקרא שם בשם ה׳: עשה פונדק וכל עוברים ושבים היו נכנסים לשם, והיה אברהם אבינו נותן להם לחם ובשר ויין לאכול ולשתות, לאחר שאכלו ושתו היה אברהם אומר להם ברכו לאלקי עולם שאכלתם משלו…
Note that either way, the אשל was part of Avraham’s mission, his גמילות חסדים and his teaching יראת אלקים to the world.
And what is the connection to the עצי שטים of the משכן? The Maharal takes a symbolic approach:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃
…
ה וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים׃
ועצי שטים: מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים.
עיקר דבר זה דבר נפלא מאוד, שהיה ראוי ליעקב אביהם דוקא להיות לו חלק בקרשים, שצוה את בניו לנטוע ארזים שם, וכן אמרו בתנחומא (תרומה סימן ט) כשירד יעקב למצרים צוה את בניו לנטוע ארזים למשכן, כדאיתא שם. ועוד אמרו שם, הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ראה איך אמרו על הבריח התיכון שהוא ירד עם יעקב למצרים, ועל הארזים אמרו כי בשעה שירד למצרים ציוה את בניו לנטוע אותם. כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל, כמו שאמרנו בפרשת ויצא (בראשית כח:יז), שהוא מאחד את כל ישראל, כאשר התבאר שם שנעשו האבנים אחד תחת ראשו (רש״י בראשית כח:יא), עיין שם…אכן רש״י שפירש ש”הביא ארזים למצרים כשירד למצרים ציוה את בניו וכו׳“, ואפילו אם יש ארזים במצרים, ציוה להם לנטוע ארזים חשובים כמו שהיו צריכין להם.
But Rav Yaakov Kamenetsky takes this literally. Yaakov took cuttings of the trees of ארץ ישראל to plant in Egypt, so that his children would always have a reminder of where they came from and where they ultimately belong:
ונראה שהיתה ליעקב כווונה מיוחדת בזה, דהנה באמת יעקב אבינו היה יראה מאד מלרדת למצרים, כי חשש פן חס ושלום ישתקעו בני ישראל במצרים ויטמעו בין הגוים ושוב לא יצאו משם (וכפי שאכן כמעט היה), ולכן
הוצרך הקב׳׳ה להבטיחו ”אל תירא מרדה
מצרימה“. ומחמת חשש זה רצה יﬠקב
לﬠשות איזה קשר מהותי בין זרﬠו היורד
מצרימה ובין ארץ ישראל, ולבן הקפיד שיהיו
ﬠמם המיר ﬠצים אלו, והיה הדבר נמסר מדור
לדור במסורת מיﬠקב אבינו: הלא תראה כי
בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם
הﬠצים שהביא זקננו יﬠקב מארץ ישראל,
והם הם שנטﬠם זקננו אברהם אבינו בבאר
שבﬠ, והם ﬠומדים ומוכנים אצלנו לבנות
מהם משכן כשנצא ממצרים, וא׳׳כ בודאי
הוא שנצא מִפּׁה בקרוב, ובכח העצים אלו חיזקו אחד את השני שבאמת בא זמן הגאולה…
It’s an amazing image, of a grove of trees from the Holy Land growing in Egypt, ready for that moment when they would return home.
And it is specifically the trees of Beer Sheva, of the חסד of אברהם and the עבודה of יצחק, that they have with them. They symbolize what it means to be a Jew. I would argue that Jacob didn’t bring the עצי שטים because he knew that ה׳ would use them in the משכן; ה׳ made the משכן of עצי שטים because that’s what Jacob brought.
And this idea, that the “real” place of the mitzvot is in ארץ ישראל, is true even today (this is going to get very ציוני):
טז השמרו לכם פן יפתה לבבכם; וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם׃
יז וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה; ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה׳ נתן לכם׃
יח ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם; וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם׃
ואבדתם מהרה…ושמתם את דברי אלה וגו׳: אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים…אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא:כ) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה׃ אלו המצות שישראל מצויינים בהם.
Now this should not be taken literally; we have to do the mitzvot even חוץ לארץ:
…וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח:כה)
But there’s a higher level in ארץ ישראל:
כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה.
והנה הכתוב שאמר (דברים יא:יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו׳, אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה׳. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא:לא-לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
Our parasha ends with
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ ויפרו וירבו מאד׃
וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ literally means “they were held by it [the land of Egypt]”. They became Egyptian and lost sight of the meaning of the עצי שטים and would be lost for two centuries more.