The first half of the parasha is the exciting part, with the confrontation between Joseph and Judah and the reunion with Jacob. But I’m going to deal with the boring second half, all about moving to Egypt. The Torah spends a lot of time describing how Joseph introduces his brothers to Pharaoh:
לא ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו אעלה ואגידה לפרעה; ואמרה אליו אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי׃
לב והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו; וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו׃
לג והיה כי יקרא לכם פרעה; ואמר מה מעשיכם׃
לד ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו; בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן׃
ויבא יוסף ויגד לפרעה ויאמר אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען; והנם בארץ גשן׃
ב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים; ויצגם לפני פרעה׃
ג ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם; ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו׃
ד ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען; ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן׃
We are told what Joseph planned on saying, what he planned for his brothers to say, what he actually said and what they actually said. Why all the verbiage?
But first, what is ארץ גשן? It sounds like the name of a region, but it’s actually descriptive:
ויקח יהושע את כל הארץ הזאת ההר ואת כל הנגב ואת כל ארץ הגשן ואת השפלה ואת הערבה; ואת הר ישראל ושפלתה׃
ולפענ״ד נראה דכיון שהזכירה בין בהר והנגב לבין השפלה והערבה משמע ד”גשן“ הוא שם לאיזו איכות אדמה. ואפשר היא ארץ מרעה צאן. ולפיכך יעץ יוסף את אחיו שיאמרו לפרעה שהם אנשי מקנה ולכן ישבו בארץ גשן.
The actual name of the place they settle is given later:
ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה׃
So ארץ גשן goes with all the discussion of רעי צאן and אנשי מקנה. Why do we care?
Hold that thought. I want to look at another “unnecessary” paragraph later in the parasha. בני ישראל settle in Egypt over the course of two psukim:
יב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף׃
…כז וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן; ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד׃
But there’s 14 psukim in between of Joseph’s economic and and political maneuvering:
יג ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד; ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב׃
יד וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שברים; ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה׃
…כ ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עלהם הרעב; ותהי הארץ לפרעה׃
כא ואת העם העביר אתו לערים; מקצה גבול מצרים ועד קצהו׃
כב רק אדמת הכהנים לא קנה; כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם׃
Rav Kamenetsky explains that the text includes all this detail to explain Joseph’s plan for his family:
תיקן אז כמה חוקים וגזירות שהם יבטיחו את קיומם של שבטי ישראל בארץ מצרים:
- הפקעת הבעלות של האדמות מבעליהם המצריים
- העברת כל המצרים לערים אחרות
- קביעת מס על כל המצרים והפטור של הכהנים ממנו
כל אחד מהפעלות האלו נעשו בכדי להבטיח את קיום בני ישראל במצרים:
- בזה שהפקיע את האדמות מהמצרים הוא ייסד שאף אחד אינו נחשב ”בעל הבית“, והיו כל תתושבי הארץ, מצריים ויהודיים, שניהם גרים בארץ
- לא רק שהפקיע מהם את האדמה אלא אפילו לא הרשה להם לגור על האדמה שהיתה להם מקודם
[רש״י, בראשית מז:כא: להודיע שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים]
- זה שפטר את הכהנים מהמס שהטיל על כולם היה משום שיוסף רצה שיהיה שבט אחד, שבט לוי, שיהיו פטורים ממס…והיו יכולים לשבת ולעסוק בתורה
Joseph is planning for his family’s survival (long-term planning is how he got this job in the first place!). He realizes they will be living in Egypt for a long time, and wants them to be citizens on an equal basis with the others, not as refugees begging for help, and not as foreigners imposing themselves on the natives. He also wants to ensure the continuation of Israel’s mission, by creating the idea of a protected religious class that will transfer over to the priests of the Hebrews.
So what does this have to do with our text? I would take the approach of the Malbim, that this reflected Joseph’s planning:
ויוסף רצה לתת להם אחוזה צריך רשות מפרעה, ובאשר בזה חשש שפרעה יצוה שישבו בערי הממלכה וישימם לשרי אלפים ושרי מאות…ואמר אל אחיו שהוא יאמר לפרעה האמת שבאו אליו היינו להתישב בקביעות מצד שהם אחי יוסף, וכדי שיניחם לשבת בארץ גושן יאמר שהם רועי צאן…
כי ירצה לתת לכם איזה משרה במלכותו, אז תאמרו אנשי מקנה היו עבדיך, אין אנו יודעים עסק אחר רק עסק המקנה, ולא אמר שיאמרו שהם רועי צאן שזה מורה שהם הרועים בעצמם, רק יאמרו שהם קונים ועוסקים במקנה…ובזה תרויחו שתשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן.
Joseph is trying to accomplish two contradictory things: he wants to keep his family from assimilating into Egyptian society, by keeping them isolated in Goshen and making sure that everyone knows they are shepards, who are תועבת מצרים. But he doesn’t want them to be refugees asking for pity from Pharaoh, but as invited guests. So when he actually talks to Pharoah, he doesn’t directly ask for Goshen, and doesn’t explicitly say they are רעי צאן. He says they own sheep and cattle, and they are now staying in Goshen. He is trying to manipulate Pharoah into making the right choice: he will offer them the land of Goshen himself:
ה ויאמר פרעה אל יוסף לאמר; אביך ואחיך באו אליך׃
ו ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך; ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי׃
Joseph is again planning for the long-term survival of בני ישראל in Egypt.
But the brothers' answer is completely wrong:
הם אמרו אל פרעה…רק על אופן שיש רשות לכל הבא מארץ אחרת להיות שם, וזה בשני דברים. א] אמרו רעה צאן עבדיך, ויש חירות להרועים לנסוע עם המרעה בכ״מ…ויאמרו אל פרעה, אמירה שניה ע״מ שלא שאלם, לגור בארץ באנו, שלא באו להשתקע רק לגור מצד שאין מרעה בארץ כנען…ועז״א ועתה ישבו נא עבדיך ר״ל שישבו עתה לפי שעה עד שיופסק הרעב.
They don’t want to settle in Egypt; as we say in the Haggadah, they only intended to stay for the duration of the famine:
וַיָּגָר שָׁם: מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.
You might say this reflects the dialectic of the Jewish approach to galut: are we citizens of the countries we live in, or are we always planning to return to ארץ ישראל? (The answer, of course, is “yes”.) But in this case the brothers aren’t really planning on returning; they are not planning at all.
The truth is that בני ישראל were going to be in Egypt for a long time.
Jacob knew the truth since ה׳ told him:
ב ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב; ויאמר הנני׃
ג ויאמר אנכי הא־ל אלקי אביך; אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם׃
ד אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה; ויוסף ישית ידו על עיניך׃
היה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר: וישב ישראל, כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה: לגור בארץ באנו, כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד, וע״כ אמרו: לגור, ולא להתישב.
Joseph knew the truth since he had been there:
ואת שם השני קרא אפרים; כי הפרני אלקים בארץ עניי׃
אצל אפרים אמר שהפרה אותו, והיינו שבחיוב כבר ברכו אלקים,
שכבר הרגיש יוסף כתושב והודה לה׳ שהפרהו בארץ הזאת.
The brothers may have honestly anticipating returning immediately after the famine. But the good life in the upper echelons of Egyptian society sucked them in, and they remained for another 210 years:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד׃
וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, they “were held by the land”, because וַיִּפְרוּ, like Joseph’s הפרני אלקים; they did not prepare for the reality of the seduction of Egyptian life, and were trapped.
וישב ישראל בארץ גושן וגו׳: כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות.
Joseph and Jacob knew they were living in Egypt. The brothers were not living in Egypt; unfortunately, they were living in denial [mic drop].