Phyllis Shapiro gave me a copy of Rabbi Yonatan Kolatch’s Masters of the Word , Volume III, and I wanted to use it for this week’s shiur.
The book was further enhanced by the capable copy editing of Deena Nataf, the keen eye of Phyllis Shapiro, and the probing questions of R. Eliyahu Krakowski of OU Press. It was a pleasure working with all of them.
Yonatan Kolatch is an American-born rabbi in Israel who has been publishing a series, Masters of the Word, about classic commentators on תנ״ך. The series is chronological, starting from the Tannaim and Amoraim, through the Geonim; volume three is about the early medieval commentators like Rambam, Radak and Ramban. Each chapter discusses one commentator and then that commentator’s analysis of the פרשה, going in order, so volume three is focused on the first half of ספר שמות. The chapter on וארא centers on the Radak.
The problem is that Radak did not write a commentary on ספר שמות. He wrote on most of נ״ך, and on ספר בראשית. So R. Kolatch mostly looks at Radak’s comments on the עקידה, which of course is not in פרשת וארא. So he looks at Radak’s ספר השורשים, a dictionary, that includes words from this week’s parsha.
Last week’s parsha ended with Moshe’s despair; this week, ה׳ sends him back into the fray.
ב וידבר אלקים אל משה; ויאמר אליו אני ה׳׃… ח והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה אני ה׳׃
But this time his mission ends up even worse than last time. Last time, at least בני ישראל listened.
ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו׃
Now, no one listens.
וידבר משה כן אל בני ישראל; ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה׃
And then ה׳ sends him back again; unclear how long after the second mission that was (see פרשת וארא תשפ״ג about Rav Medan’s theory that it was 30 years), but Moshe clearly still feels bitter:
י וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יא בא דבר אל פרעה מלך מצרים; וישלח את בני ישראל מארצו׃ יב וידבר משה לפני ה׳ לאמר; הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים׃
יג וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים׃
And then the text does something odd. It stops the narrative to give us the genealogy of בני ישראל:
יד אלה ראשי בית אבתם; בני ראובן בכר ישראל חנוך ופלוא חצרן וכרמי אלה משפחת ראובן׃ טו ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית; אלה משפחת שמעון׃ טז ואלה שמות בני לוי לתלדתם גרשון וקהת ומררי; ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה׃…כ ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה; ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה׃…כו הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם׃
And then resumes the story:
כט וידבר ה׳ אל משה לאמר אני ה׳; דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דבר אליך׃ ל ויאמר משה לפני ה׳; הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה׃
א ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך׃ ב אתה תדבר את כל אשר אצוך; ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו׃ ג ואני אקשה את לב פרעה; והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים׃
וידבר ה׳: הוא הדבור עצמו האמור למעלה בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר עליו להתחיל בו.
So we have two questions: why the interruption, and what is an ערל שפתים? Moshe objected over and over in the last parsha:
י ויאמר משה אל ה׳ בי אדנ־י לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך; כי כבד פה וכבד לשון אנכי׃ יא ויאמר ה׳ אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה׳׃ יב ועתה לך; ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר׃
But here there is only one objection, הן אני ערל שפתים.
Radak’s concern, in his dictionary, is: what does ערל שפתים mean? The word ערלה literally means foreskin:
י זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך; המול לכם כל זכר׃ יא ונמלתם את בשר ערלתכם; והיה לאות ברית ביני וביניכם׃
But it is used in other senses throughout תנ״ך:
כג וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו; שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל׃ כד ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳׃ כה ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו; אני ה׳ אלקיכם׃
ומלתם את ערלת לבבכם; וערפכם לא תקשו עוד׃
על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב; הנה דבר ה׳ היה להם לחרפה לא יחפצו בו׃
שָׂבַעְתָּ קלון מכבוד שתה גם אתה וְהֵעָרֵל; תסוב עליך כוס ימין ה׳ וקיקלון על כבודך׃
So Rashi says it means “sealed”:
ערל שפתים: אטום שפתים; וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום: עֲרֵלָה אׇזְנָם—אטומה משמע, (ירמיהו ט:כה) עַרְלֵי לֵב—אטומים מהבין, שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל—והאטם משכרות כוס הקללה, ”ערלת בשר“—שהגיד אטום ומכסה בה, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ—עשו לו אטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו.
So Moshe says he is “of sealed lips”. We all know the aggadah that makes it literal:
והיו שם יושבין חרטמי מצרים, ואמרו, מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד לטל מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם, הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד:י): כבד פה וכבד לשון.
But Radak translates it as “superfluous”:
ערל שפתים: כל דבר היתר והכבד שראוי להשליכו ולהסירו נקרא ”ערלה“, וכן ערל שפתים, כי העלג יכבדו עליו דבריו ויוציא בשפתיו דברים יתירים עד שיגיע אל הדבור שרוצה לדבר והוא שקורין בלע״ז אופנ״י [טארטליי״ו] [tartaglio, stuttering].
ערל שפתים means “lips that say too much”, a stutter. Rashi on Moshe’s initial objection agrees about the stutter.
כבד פה: בכבדות אני מדבר. ובלשון לעז בלב״ו [balbus, stammerer].
But still translates ערל as “sealed”, but that is metaphoric: his lips are sealed because it is too hard to talk.
But why beat a dead horse? Moshe has already complained to ה׳ about his speech impediment, and ה׳ said that’s not an excuse:
ויאמר ה׳ אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה׳׃
So I would take ערל שפתים as something different from כבד פה. It’s not a speech impediment that Moshe is complaining about now.
לא איש דברים אנכי: כלומר…איני יכול למהר לדבר צחות.
ואני ערל שפתים: איני יכול להסביר היטב.
I hate to disagree with Radak, but my thought is that כבד פה וכבד לשון refers to Moshe’s lisp/stutter/speech impediment; that was part of the initial objection. Now, he is ערל שפתים: his lips are sealed. He can’t talk because he has nothing more to say. He’s been talking until he is blue in the face and no one listens to him. אני ערל שפתים is Moshe giving up. So ה׳ presses the metaphoric control-alt-delete. The intercalated אלה ראשי בית אבתם; בני ראובן בכר ישראל… takes us back to ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה; את יעקב איש וביתו באו׃ ראובן…
The Mechilta makes the point that בני ישראל are no longer listening to Moshe because they don’t want to change, don’t want to do anything to help themselves get out of slavery:
ר׳ יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וגו׳. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?…אם כן, למה נאמר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה? אלא, שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר (יחזקאל כ:ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, ואומר (יחזקאל כ:ח-ט) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי וגו׳ וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וגו׳.
So ה׳ tells him, we’re starting the process all over. Your role now is not to talk, neither to Israel (who won’t hear) or to Pharaoh (who won’t listen). יציאת מצרים will happen with fire and brimstone and all sorts of special effects: נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך and והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים.
Moshe is ערל שפתים; he has nothing to say as the liberator of בני ישראל. Anything he says would be superfluous (so I guess I do agree with Radak). He will regain his voice when he starts his new role as משה רבינו.
ויהי קול השפר הולך וחזק מאד; משה ידבר והאלקים יעננו בקול׃
משה ידבר והאלקים יעננו בקול:…על לעתיד שמשה הוא ידבר התורה לבני ישראל כי הוא שליח לזה מאת ה׳, וגם כולל בזה וימסור להם גם תורה שבע״פ שזה מציין במלת דבור.